שתף קטע נבחר

  • דעות ומאמרים
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא רק ציונים: העתיד הירוק מתחיל בבית הספר
    מה יבטיח לנו עתיד טוב יותר - שיסבירו לילדים שלנו בכיתה למה חשוב למחזר? שיזהירו אותם בטיול לא לקטוף פרחים? זה לא מספיק. המורים מטפחים אצלם שאיפה למצויינות ולקידום עצמי, אבל שוכחים ללמד אותם שצריך לדאוג גם לאחרים, לסביבה ולטבע; רק כך האזרחים של העתיד באמת יחיו טוב יותר

    מה אנחנו עושים בשביל הדורות הבאים? אחד הדברים הוא לחנך אותם להיות אנשים טובים יותר. גני הילדים ובתי הספר, שנפתחו אתמול בשעה טובה, מעצבים היום את המחר. הם מובילים את השינויים והמהפכות שעוד יבואו, ומשרטטים את העתיד של כולנו.

     

    דווקא בשל כך, חייבת מערכת החינוך לחזור אל הלב והרגש, ולהעניק לילדים שלנו לא רק מידע אלא גם אחריות וערכים שמחזירים את אהבת האדם והטבע למרכז. לא רק חומר אלא גם רוח. הילדים צריכים לא רק ללמוד על החיים אלא ללמוד להפוך אותם לאיכותיים יותר. כך גם הם עצמם יהיו איכותיים יותר.

     

    למה הכוונה: בהרבה בתי ספר וגני ילדים לומדים כיום חינוך סביבתי. החל מהגיל הרך ועד לגיל הבגרות נחשפים הצעירים לסכנות שמאיימות על הסביבה והטבע, ולקונפליקט שבין החיים המודרניים ושימוש מושכל במשאבי כדור הארץ. גם בגיל הצעיר, ולבטח כשהם מתבגרים, מנסים התלמידים למצוא תשובות לשאלות רבות כמו איך להפיק אנרגיה בלי לזהם, איך לחיות באיזון עם הטבע וחיות הבר, ואיך לדאוג לעתיד נקי וירוק יותר.

     

    אבל הלימודים מצטמצמים לעיתים קרובות לכדי תרגיל בית, ניסוי בשיעור מדעים או משימת סקר אחר הצהריים בשכונה, וזה לא מספיק. לימודי הסביבה חייבים להתמודד עם קונפליקטים ואתגרים סביבתיים אישיים, לאומיים וגלובליים בכדי להוביל לשינוי. צריך לתת לילדים תחושה שלא רק הפרח הבודד הוא החשוב אלא המערכת כולה - ואנחנו בתוכה.

     

    אני יודע, יותר קל לכתוב על זה מאשר לגרום לזה באמת לקרות. אבל מערכת החינוך צריכה לפתור לפחות שני קונפליקטים מרכזיים: הראשון הוא זה שבין האני לאנחנו; נדמה שמרוב חתירה להצטיינות ומצויינות וקידום אישי ופרטני שכחה המערכת לטפח את המשותף לכולנו והערבות ההדדית. בלי המכנה המשותף הזה, לא נוכל לגדל דור אחראי, סולידרי, איכפתי ופעיל חברתית וסביבתית, שדואג לא רק לעתידו הפרטי אלא לעתיד המשותף של הקהילה בה הוא חי, ולאנשים אחרים - אפילו במקומות רחוקים.

     

    הקונפליקט השני הוא זה שבין החומר לרוח. כשהילדים מתחילים, בגיל צעיר ממש, לרדוף אחרי ציונים וממתגים את עצמם לדעת באופנה מתחלפת ובטלפון סלולרי נוצץ וחדיש, אי אפשר לדבר איתם על זכות הטבע לחיים או על זכות הדורות הבאים ליהנות מאותו שפע שפרוש בפניהם כיום. הם רוצים את הכאן והעכשיו ואין להם זמן או יכולת להבין מה יידרש לילדיהם ונכדיהם, לבטח לא לזרים מוחלטים במקומות אחרים.

     

    כל הזמן אומרים לנו שילדים צריכים גבולות כדי להבחין בין מותר ואסור. אני אומר - הם צריכים גבולות שיסמנו להם באופן ברור לא רק את מקומם אלא גם את מקום הטבע, ויעזרו להם למצוא את האיזון הדרוש בין החיים שלהם לחיים של אחרים - בני אדם, פרחים, עצים וחיות. מה מותר לעשות ומה פוגע באחרים; מה חיוני ומה בזבזני; מה אני רוצה ומה אני באמת צריך.

     

    הדיון הסביבתי הוא מורכב; הוא לא מסתכם בהסבר על מיחזור או זיהום אוויר. בבתי הספר מלמדים מקצועות רבים וחשובים אבל אסור שלימודי איכות הסביבה יהיו מנותקים מהמציאות בה אנו חיים. הם חייבים לפרוץ את גבולות השיעור או הפרויקט במדעים וליצור שינוי מחשבתי. הילדים של היום הם האזרחים של מחר - הכלכלנים, מנהלים המפעלים, ראשי הערים וחברי הממשלה הבאים. עלינו החובה להכין אותם לקראת הבאות.

     

    ד"ר עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דואגים לסביבה. יום ניקיון בבית ספר
    צילום: יצחק אלהרר "סקופ 80"
    רוצים דור איכפתי? צאו מהכיתה
    צילום: אורי זקהם
    מומלצים