שתף קטע נבחר

מתברר שגברים דווקא כן צומחים על עצים

סובבתי את הראש לרגע - והבחור נעלם. בעודי נדהמת ותוהה אם זו אשליה או מציאות, קול קטן בראשי מעיר שזה פתרון מושלם לסיום פגישות בלתי רצויות. סיפור לסוף השבוע

הכל התחיל על מי מנוחות. ביום סגרירי ורגיל צעדתי בסופר כשלפניי עגלת קניות ממתינה להעמסה. בעודי בוהה בעגבניות עסיסיות, שמעתי את שמי מצטלצל ברמה על ידי מה שנשמע כמו זמרת אופרה בגמלאות באמצעה של סצנת אהבה: "מירב, הו מ-י-ר-ב יוהוו!"

 

הסתובבתי בנימוס ומצאתי את עצמי עומדת מול מכרה נושנה של משפחתי, שאת העובדה שזיהתה אותי ניתן לזקוף במלואה לעובדה שאני מאוד דומה לאחותי הגדולה. שטף הפטפוטים החל. נדרשתי לענות על סדרת שאלות, החל מ"בת כמה את, חמודה?" וכלה ב"אז מה את עושה היום?"

 

"אני לומדת חינוך מיוחד במכללה בירושלים", עניתי.

 

"מה את סחה! ירושלים אמרת? תשמעי, אני מכירה בחור מקסים שגם גר בירושלים, ממש צירוף מקרים. בחור חמד, אני חייבת להכיר לך אותו".

 

"כן, אבל..."

 

"אין על מה לדבר! זו פשוט הצעה שאי-אפשר לסרב לה. אתן לך את כל הפרטים שתרצי, אני מכירה אותו מימי החיתולים והגן. תאמיני לי, אילו היתה לי בת בגיל המתאים הייתי חוטפת אותו בשבילה".

 

לא נותרה לי כל דרך מילוט, היא המשיכה להפליג בשבחים ואני מסרתי את מספר הטלפון שלי וקיוויתי לטוב.

 

כשהגיע הרגע, חיכיתי בתחנה המרכזית בירושלים לפגוש את הדייט שלי. בעודי ממתינה זמן ממושך, העברתי את מבטי על פני האנשים שחלפו על פניי, מנסה לנחש מי מהם הוא בעל הקול הביישן שתיאם את מקום המפגש אתמול בטלפון. זה בטח לא זה שמנגב את הקטשופ מהמכנסיים, ולא שם לב שהטפטוף האדום ממשיך מהצד השני של הלחמניה עם הנקניקיה שהוא מחזיק על העוקם. זה גם לא הבחור שמצביע בצעקה על דוכן ה"מודיעין", אפילו שהוא חובש כיפה ולובש חולצה מכופתרת – הוא בטח הסדרן בקומה. אולי זה ההוא שמסדר את הגרביים בתוך סנדלי השורש שלו? לא, הוא עלה על אוטובוס לבאר שבע.

 

אז מי זה?

 

המבטא הצרפתי בלבל אותי לגמרי

לפתע, בין חיילים עמוסי סנדוויצ'ים, סדרני תחנה ומתנדבי מד"א שמתרימים דם, שמעתי: "סליחה?"

 

נשמתי עמוקות והסתובבתי. הדבר הראשון שראיתי מולי היו זוג עיניים חומות מהססות. הן חיפשו בעיניי אישור לכך שאני הבחורה שהוא מחפש. הוא לא שאל כלום, כך שלא יכולתי לענות על שאלה שלא נשאלתי. העברתי משקל מרגל לרגל והבטתי בו בציפייה – "כן?"

 

ראשו היה מגולח כמעט לגמרי, ועליו כיסתה כיפה סרוגה כחולה גדולה. החולצה המעומלנת עם הצווארון הקשיח היתה מסודרת בתוך מכנסיים מהודקים בחגורה, ומתחת להם צצו סנדלי טבע-נאות. "אני מצטער שאני מטריד אותך", אמר במבטא צרפתי כבד, ואני התבלבלתי, כי לא זכרתי שמי שהציעו לי היה בעל נטייה צרפתית כלשהי.

 

"אני לא מכיר פה ירושלים. אני, החברה שלי – קונה לה מתנה. את יודעת איזו מידה ז'קט אני קונה לה? היא בערך אותו גודל כמו את".

 

לקח לי כמה שניות לצנוח למשמעות שאלתו. בציפייתי הדרוכה למצוא את פרטנר הדייט שלי, לא הפנמתי את שאלת התייר.

 

"כן, בוודאי. אתה צריך מדיום, ותוכל למצוא דברים נחמדים בסוף הקומה מימין".

 

פניו אורו. "תודה רבה", הוא אמר והדגיש את ה'ר'. הוא המשיך בחיפושיו, ואני – חוט המחשבה שלי נקטע לגמרי. וצפיתי במטפסים על האוטובוס לצפת בלי לחשוב על כלום. "מי הזמין נקניקיה וקולה?" "סליחה, מה השעה?" "כמה עולה נסיעה לאילת?" "הי, חייל, שכחת את התיק שלך..."

 

"מירב?"

 

קפצתי בבהלה. לידי עמד מחייך בחור קטן קומה לבוש חולצה מכופתרת משובצת וציציות תלויות משני צדי מכנסיו.

 

"שלומי?"

 

"כן, נעים מאוד".

 

כל החזרות שעשיתי לקראת שיחת ההיכרות ירדו לטמיון, לא היתה לי הזדמנות לחזור על החיוך שתרגלתי מול המראה בביתי כמו גם על השאלה: "מה שלומך, ואיך עברה הנסיעה?"

 

הוא הציע מיד, "רוצה שניסע לגן הוורדים?"

 

הנהנתי. הכול טוב יותר מלהישאר רגע נוסף בבלגן הזה. נסענו לגן הוורדים.

 

הבנתי שכבר כמה דקות אני מדברת לעצמי

הסימן לכך שהדייט התחיל למעשה רק כשהתיישבנו על הספסל היה משפט הפתיחה המאפיין של הבחור: "נו, אז איך זה ללמוד חינוך מיוחד?" אני, הצד הנשי של המתרס, אמורה לענות תשובה שתכיל רמזים לשאלות מנחות על תוכניותיי העתידיות ותוביל להמשך השיחה, ובו-זמנית תציג את אישיותי על כל צדדיה וגווניה.

 

אני מתכוננת למענה. ילד חולף בדהרה על אופניים. חתול שחור רודף אחרי יצור דמיוני ומקפץ באוויר בניסיון לצוד אותו. אני פותחת בנאומי בחיוכים צנועים. צהלת שמחה של ילדה בשמלה אדומה מושכת את עיניי להצצה במוקד ההתרגשות, שמגלה לי שפרי דמיונו של החתול מציאותי לגמרי – צפרדע ירוקה גדולה מקפצת על הדשא, והחתול בעקבותיה.

 

בתוך שניות נוצרה במקום שיירה של חיות שהלכה בעקבות הצפרדע: בראשם החתול, אחריו הילדה, אחריה אמא שלה וגם כמה בני נוער מסוקרנים, שניסו לא להפגין את התלהבותם לנוכח צפרדע מקפצת באמצע הפארק בליבה של עיר הקודש.

 

אני מפטפטת בעליצות, מביטה מידי פעם בבחור שלצדי ומידי פעם בתופעה האנתרופולוגית המתרחשת לנגד עיניי. זו מלווה בצעקות התלהבות, הוראות בקולות בס של מתבגרים הנזרקות לאוויר, חריקות גלגלי סקטים ליד מרכז ההתרחשות וצלצולי פלאפונים.

 

לפתע קפאו בראשי כל הרעש וההמולה. בפעם האחרונה שבדקתי הייתי באמצע דייט, ולצדי ישב בחור, ופתאום, כשאני מחזירה את מבטי לספסל, אין שם איש!!! ריק. אני מדברת לעצמי, והבחור נעלם ואיננו. 

 

בעודי נדהמת ותוהה אם זו אשליה או מציאות, קול קטן בראשי מעיר שזה יכול להיות פתרון מושלם לסיום פגישות בלתי רצויות - פשוט להתאדות.

 

מצאתי שותף שעיר לתחושת הבלבול

אבל מה בדיוק קרה כאן, אולי אמרתי משהו לא בסדר? אני תרה בעיניי לחפש את מי שחטף לי את הפרטנר שבכלל עוד לא החלטתי אם אראה שנית, וקולטת במרחק-מה את הבחור המדובר רץ כל עוד רוחו בו – לכל הרוחות. מה קורה כאן? האם הוא חשב שהצפרדע הוא נסיך מתחרה? ומטריד לא פחות, האם מישהו שם לב שבמשך כמה דקות דיברתי עם עצמי באמצע מרחב ציבורי?

 

אני בטוחה שפרצופי הביע הלם עמוק. יותר נכון, טמטום מוחלט. כדור טניס שהתגלגל מתחת לרגליי גרם לי להסתובב לאחור. שם עמד כלב גדול עד בינוני, הזעם בעיניו מעונן חלקית עד בהיר והוא בוהה בי קצת הלום ולא מבין מה מתרחש. עיניו כמו אמרו, "אני בסך הכל רוצה את הכדור שלי בחזרה".

 

נעצתי בו מבט והרגשתי שיש לי שותף לתהייה שאחזתני למראה ה"ויברח" שעשה הבחור. זה כנראה קלט, בעודי נואמת על עצמי, את ידידו הטוב ביותר של האדם קרב לעברנו. והבחור, ש"אלרגי לכלבים", לא טרח אפילו להתריע על סיטואציה שיכולה היתה להיות מבהילה גם עבורי, פשוט תפס את רגליו ונס על נפשו.

 

פרצתי בצחוק והודיתי לכלב על ההפסקה המתודית בשגרת היציאות החוזרת על עצמה. ישבתי וחשבתי מה עושים הלאה? האם ללכת ובכך לסיים את המפגש הקצר בנקודה דרמטית זו, או לחכות שהבחור ישיב את רוחו ויחזור, ואז להעמיד פנים שלא חזיתי כלל במצב המביך ולחכות להסבר?

 

הוא לא דמה לציפור, אפילו לא לציפור גדולה מאוד

החלטתי לצעוד לעבר מוקד המנוסה. הגעתי למקום בו ראיתיו נעלם, ותרתי סביבי. הבחור לא נראה בשום מקום. כשהרמתי את עיניי השמיימה בפנייה לאלוהיי, שאולי ייתן רמז איפה הוא יכול להימצא, קלטתי אובייקט מוזר בצמרת העץ שלידי. הוא לא דמה לציפור, אפילו לא לציפור גדולה מאוד, זה היה הבחור.

 

עכשיו אני זו שהייתי נבוכה ועפעפתי בעצבנות. מה עושים? הוא בטח רואה אותי עומדת מתחת לעץ וחוזה ברגעי הפחד שלו. אוף, טיפשה שכמותי, טוב היה אילו הייתי נשארת לחכות על הספסל.

 

"אני מצטער".

 

הרמתי עיניי לראש העץ וראיתי את פרצופו האומלל. "אני פשוט לא מסוגל כשכלבים מתקרבים אליי, אני..." הוא נאנח, היסס ואז המשיך, "כשהייתי קטן היה לי אח שהיה מאושפז זמן רב יחסית בבית חולים בגלל נשיכה של כלב, ומאז אני פוחד ממש".

 

חייכתי אליו בהזדהות. הקרח נשבר. "אל תדאג, הכלב כבר לא בסביבה. אם תרצה, נוכל לשבת הרחק מהעוברים והשבים ולהקטין סיכוי לפגוש עוד כלב. איך טיפסת לשם כל כך מהר – ממש אקרובט". גם הוא חייך ונרגע, קפץ קפיצת אתלט לאדמה, ושנינו צעדנו חזרה למכונית על רקע השקיעה הכתומה של הפארק.

 

בפגישה הבאה שלנו ישבנו לבטח במסעדה רעשנית, אך נטולת יצורים פרוותיים. אני לא זוכרת אם ירדנו לפרטים מהותיים יותר לגבי זהותנו האישית ומה היה הדבר שהפריע לנו, אבל בסופו של דבר, משהו שם לא עבד, אז נפרדנו. 

 

רחל לנגפורד היא מחברת הספר "דרוש נסיך על סוס לבן".

 


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
החלטתי ללכת לחפש אותו
צילום: Jupiter
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים