שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרפרים בבטן

    הספר "בבטן הלווייתן" של ג'ני רוני מספר את סיפורם של שני צעירים בריטים, שהמלחמה גרמה להם להחמיץ את אהבת חייהם. הנה קטע מתוכו

    ג'ני רוּני מתגוררת בלונדון, ומלמדת היסטוריה וספרות אנגלית. הרומן "בבטן הלווייתן" היה בין המועמדים הסופיים לפרס קוסטה 2008 לספר ביכורים, עוּבּד לתסכית בתחנת הרדיו של הבי-בי-סי, וסימן את רוני כאחד מהקולות הצעירים הבולטים בספרות הבריטית העכשווית.

     

    הוא מספר את סיפורם של שני צעירים בריטים: חייל הלום קרב וצעירה שבורת לב, שהמלחמה קבעה את גורלם וגרמה להם להחמיץ את אהבת חייהם

     

    מייקל

    בפעם הראשונה שנפגשנו, התחלתי באיסוף מבחר עובדות על אודותיה שאיחסנתי ושמרתי במעין קופסת כרטיסיות שבתוכי. רציתי לדעת עליה הכול. רציתי ליישם את הטכניקות שהועברו בשיעורים של בית הספר "סיטי אנד גילדס" ללימודי החשמל, ושבהן התעמקתי מדי לילה. רציתי לגלות דרכים לפתוח אותה, לבחון אותה, להעביר דרכה זרמים חשמליים ולתעד את תגובותיה. זאת היתה הדרך היחידה שהכרתי.

     

    פגשתי אותה ביום רביעי בחודש ינואר. אבי הפקיד אותי על המחלבה, ואני ישבתי על הרצפה, גבי שעון על הקיר ורגלַי פשוטות מתחת לדלפק, כשעל ברכַּי מונח ספר לימוד כבד. קראתי על קווים ספקטרליים, וצווארי כאב ממאמצי לשנן את התדרים שבהם אפשר להבחין בזרמים של חשכה באור השמש.

     

    שיעול קצר רוח במקצת מאחורי הדלפק קטע את עיסוקי, ואני זינקתי על רגלי כי לא שמעתי שמישהו נכנס. כשנעמדתי, ניערתי מעלי אבק ותחבתי לספר טבלת תדרים מקופלת, כדי לסמן את העמוד שאליו הגעתי. ואז הבטתי בה בפעם הראשונה.

     

    היו לה עיני תכלת ונמש מתחת לעין שנראה כמו לכלוך. עפעפיה היו כבדים ומודגשים, וכשחייכה פרחו בלחייה גומות עמוקות. היא היתה לבושה בסרבל גדול ממידתה. שולי מכנסיה השתרכו על הרצפה ומתחת לכפות רגליה. שרוולי מדיהָ היו ארוכים ורחבים מדי. על כיס החזה השמאלי שלה היתה תפורה ברישול סיסמה רקומה. היא הפשילה את שרווליה והניחה על הדלפק כף יד קטנה וזרועת נמשים. היא חייכה אלי, ואז ביקשה ליטר חלב.

     

    אני הינהנתי בלי לחשוב. "את גרה קרוב?"

    "די קרוב, אבל בדרך כלל אני לא עוברת כאן. אתה מבין, בדיוק התחלתי לעבוד ב'סאן־פֶּט'". היא נופפה בזרועה בכיוון רחוב אולד קנט והניחה את הכסף על הדלפק. היא העניקה לי עוד חיוך מפריח גומות, והצביעה על הסיסמה שעל הסרבל הגדול ממידתה. "תראה".

     

    "בוטנים", נידבתי בידענות וחשבתי על ניחוח הבוטנים הקלויים שעמד באוויר קָמבֶּרוֵול.

    היא הינהנה וחייכה אלי. "כן. למרות שבעצם אני עובדת במזנון וקוצצת כרובים, כי אמא שלי חושבת שהבוטנים מסוכנים". היא רכנה מעל הדלפק כקושרת קשר, ראשה מוטה לצד אחד, והאור שיקף בעיניה כתמים אפורים. "היא אומרת שזאת לא דרך למות, להיחנק מבוטן".

     

    גיחכתי. "כדאי שהיא תנסה להידרס תחת רגלי פרה". התכופפתי וחלצתי את נעלי, ואז הנפתי אל הדלפק את רגלי הגרובה. "רואה כמה היא שטוחה? כשהייתי בן חמש, פרה דרכה עליה ומעכה את קשתות כף הרגל". היא הביטה וזקרה גבה. "את שתיהן?"

     

    משכתי בכתפַי והינהנתי. "בואי תראי את הפרות", אמרתי ופתחתי את הדלת האחורית של החנות והכנסתי אותה. היא עמדה לצדי ליד החלון וצפתה בארבע הפרות שלנו מטלטלות את זנבותיהן בשדה הקטנטן שמאחורי החנות, ואמרה לי ששמה סטיבי. חשבתי שזה השם הכי יפה ששמעתי מימי.

     

    כשהלכה, פתחתי לה את הדלת ונזכרתי בקידה המתרפסת שאבי נהג לקוד לפני לקוחותיו. נרכנתי החוצה וקראתי אחריה שבימי חמישי אנחנו מכינים שוקו. כשירדה מהמדרכה, ראיתי אותה מניפה את כף ידה הצידה, כמו לאות אישור, אבל ייתכן שלא היה בתנועה שום דבר. אספתי מהדלפק את מטבעותיה, וראיתי ששילמה לי קצת יותר מדי.

     

    אז ככה נפגשנו.

     

    כעבור שבוע היא חזרה, ואני הלכתי בחנות בעקבותיה, בניסיון לדלות מפיה פיסות מידע קטנות. כעבור שבוע היא סיפרה לי שהיא פוחדת מכלבים ושאמא שלה אלרגית לחתולים. כשאבי יצא, הראיתי לה איך לחלוב את הפרות, והיא זינקה בכל פעם שהחלב ניתז לתוך הדלי.

     

    כשניסתה בעצמה, הזיזה את השרפרף לצדה האחר של הפרה ואמרה שאינה יכולה לחלוב בצד שלי כי היא שמאלית, וגם סיפרה לי שהיא כוססת ציפורניים, מה שמרתיח את אמא שלה כי פירוש הדבר שלעולם לא תוכל להיות נזירה. היא הרימה את כף ידה וצחקה כשבחנה את ציפורניה, ואני החלטתי שזאת בטח בדיחה, כי לא הבנתי מה הקשר בין ציפורניה לבין ייעודה בחיים.

     

    קופסת המידע שלי הלכה ונעשתה כבדה, ועד מהרה יכולתי להעביר את ידַי בתוך האוסף שלי ולחוש את פריטיו נתקלים זה בזה כשהחליקו בין אצבעותי. מפעם לפעם הייתי שופך את כולם החוצה ומפזר אותם על הרצפה, בניסיון להתאים אותם זה לזה. עדיין היו פערים רבים.

     

    ולבסוף, אחרי שבעה שבועות, עצרתי את נשימתי שלוש דקות תמימות כשהיא החליקה את אצבעותיה על פני שקיקי התה שהיו מסודרים בשורה ליד הדלפק, ואז שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת איתי לסרט. היא הסמיקה ואמרה כן, ואני שיבצתי את תגובתה בתצרף שלי.

     

    "בבטן הלווייתן", מאת ג'ני רוּני, תרגום מאנגלית: סיגל אדלר, הוצאת אחוזת בית 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בבטן הלווייתן. הלום קרב ושבורת לב
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים