השעמום מת, יחי האינטרנט

זוכרים את השעמום? ובגרסה לזקנים: זוכרים את שעמום החגים? זוכרים את החשש מהרגע שבו העיר תתרוקן, אנשים ייסעו פתאום דרומה, השותפה שלכם לדירה תחזור לקיבוץ, שקט מוזר ישתרר, בטלוויזיה ישודר משדר החג הנצחי ע"ש דורון רוזנבלום, 'אשתבלה נא בשיבולי חג', ואתם תהיו, באופן רשמי, בודדים ומשועממים ככוכבי לכת מרוחקים?

לא זוכרים. בסדר. לגיטימי. למה שתזכרו. הסובלנות הישראלית לשעמום – ממש כמו הסובלנות לקורבנות מלחמה – פחתה בשנים האחרונות עד לאפס המוחלט. למעשה, כדי להיות כיום משועממים אתם צריכים לעבוד בזה. לעצום עיניים חזק כל כך עד שזה יכאב. כי אין יותר שעמום; סוף שבוע ביתי בודד מוכרז מיד כמרתון עונות שלמות של סדרות אהובות, ואלוהים יברך אותך, ממציא הווי.או.די אלכסנדר ויאודי, על שילדינו לעולם לא ייאלצו לשמוע או להשמיע את המשפט שהפך אותנו דור אחרון למצוקה: אין מה לראות בטלוויזיה.

ומי בכלל מגיע לטלוויזיה. בפייסבוק ממתינים בכל זמן נתון 40 חברים ירוקים. הם און־ליין, ואני שם כסף שהראשון שיטריד אתכם בצ'אט הוא האחד שממש אין לכם כוח לשמוע ממנו כרגע או אי פעם. ניצחתי. אתם יכולים להגיע גם בשלוש לפנות בוקר. יהיו רק 15 חברים ירוקים, ועדיין – יש עם מי לדבר, כי ההוא שוב התחיל איתכם.

בינתיים מישהו שאתם מכירים צייץ בטוויטר משהו שהפך לאדווה כללית בשדות הבלוגים הרלוונטיים. שווה לרפרש, מישהו בטוח הוסיף טוקבק. בפליקר מישהי מעלה אלבום מווייטנאם. הזמנים היחידים בהם יכולתם עדיין ליהנות משעמום סביר – ספסלי המתנה אצל רופאים ובקופות חולים – הופכים עכשיו להסתמסות שדחיתם. נסיעות אוטובוס ממושכות יטורפדו בקרוב גם הן; אגד הודיעה שתשיק רשת אלחוטית. תמיד ובכל מקום יהיה משהו לעשות, לתקשר, להפסיק לדחות.

מחקרים יראו בקרוב כי גם זמן קצר לאחר המוות, היד האנושית ממשיכה לתקתק. נשלחת אוטומטית. היכולת שלנו לסבול את עצמנו בעצמנו, להעסיק את עצמנו באמצעי המיושן ביותר – מחשבה – או סתם לבהות הולכת ונעלמת. הזמנים המתים של חיינו חזרו כולם לחיים. אנחנו יכולים ואמורים ללחוץ על כפתורים כל הזמן, מעין קופים במעבדת ניסויים שהאור בה אינו כבה לעולם. אנחנו לא בודדים יותר לעולם מלבד, אולי, לאורך תקופות שלמות מחיינו. אנחנו לא משועממים יותר אף פעם מלבד, אולי, בחתונות של אנשים חצי־זרים ובקטעים של דודו בוסי ב'מחוברים'. אנחנו מסודרים – החיים החדשים מציעים לנו תנאי העסקה עם הביטוח האידיאלי: לעולם לא נצטרך להיחשף שוב לרגע הנוקב הזה שבו, לרגע, אין מה לעשות או עם מי לדבר. הרגע שבו אתה נמצא, לרגע, בהוויה הבסיסית ביותר.

אה, כן; בשביל זה המציאו את היוגה. כדי שנוכל לקבוע בעצמנו את הרגע שבו נהיה ברגע, וגם לשלם עבורו. פעם לא קראנו לזה יוגה; קראנו לזה "אז אתה נוסע להורים בחג?".