שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השנה החולפת: בית המשפט נגד המשטרה - 0:3
    במהלך השנים האחרונות מסרבים בתי משפט שונים להכיר באמינות מכשירי האכיפה, בהם משתמשת משטרת התנועה. עורכי הדין של הזרוע האוכפת מערערים, אך נתקלים פעם אחר פעם בטיעון בסיסי: עם כל הכבוד למלחמה בתאונות דרכים והרצון להגביר את הענישה, המדינה אינה יכולה להתעלם מזכותו הבסיסית האזרח - התמודדות מול עובדות מוצקות, ולא עם מכשירי אכיפה שאינם מתוחזקים היטב

    בשנת תש"ע, לשופטי התעבורה הבכירים בישראל נמאס מהתנהלותה של משטרת התנועה. בזה אחר זה נפסלו ראיות שהתבססו על ממצאים מפלילים לכאורה, שהפיקו שלושת מכשירי האכיפה העיקריים של המשטרה - שניים למדידת מהירות, ואחד המודד אלכוהול. את שנת תשע"א מתחילה המשטרה כשבתי משפט מבטלים פסילות רישיון מנהליות, מוחקים אישומים בגין נהיגה בשכרות, ומותחים ביקורת חריפה וחסרת תקדים נגד מה ששופטים מגדירים "התעמרות באזרח".

     

    איך כל זה קרה במשך שנה אחת בלבד? הדמויות המרכזיות בסיפור המפתיע, הן שופטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ושופט תעבורה ירושלמי.

     

    אזרחים נגד משטרה - 0:1

    ביום ד', ה-10 ביולי 2002, צולמה מכוניתה של ב' כשהיא נוסעת במהירות של 115 קמ"ש, בכביש בו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש. את הצילום הפיקה מצלמת מהירות נייחת ובלתי-מאוישת, המוכרת יותר בשם "מולטנובה". שלא כמו נהגים רבים, הבוחרים בתשלום הקנס הנשלח לביתם מחשש שיספגו עונש חמור, ביקשה ב' להישפט, והגיעה לבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע כשהיא מלווה בעד מומחה: מנהל אגף חשמל ואלקטרוניקה ברשות הלאומית להסמכת מעבדות.

     

    בעדות מקצועית ומנומקת היטב, הסביר המומחה לבית המשפט כי בדיקת התקינות שמבצעת המשטרה למצלמה אינה מספיקה. עוד אמר כי על-מנת להבטיח את אמינותה ודיוקה לאורך זמן - חובה לכייל אותה במעבדה מוסמכת. ללא כיול, כך הסביר, יש חשש שתוצאות מדידת המהירות של המצלמה יהיו לא מדויקות, ויביאו להרשעת חפים מפשע. חמש שנים לאחר שנתפסה, באוקטובר 2007, קבע השופט דוד לנדסמן כי העד המומחה הצליח לייצר את הספק הנדרש בעניין אי-דיוקה של מצלמת המהירות, וזיכה את ב'.

     

    המשטרה נזעקה כמובן, הגישה ערעור ודרשה כי פסק דינו של השופט לנדסמן יבוטל. וכאן נכנסת לתמונה הדמות הראשית הראשונה בסיפור: השופטת רחל ברקאי, מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בפסק דין תמציתי שנתנה שנתיים מאוחר יותר, דחתה השופטת את ערעורה של המדינה, ופסלה - בזה אחר זה - את כל טיעוני המשטרה. כולל אגב את הניסיון לייחס "מניעים פסולים" לעד המומחה.

     

    ברקאי לא הסתפקה בכך, ונזפה במשטרה, תוך שהיא אומרת כי "רשות הדורשת מאזרחיה לנהוג על-פי כל דין, כאשר את דבר הפרת הדין מעגנת היא בתוצאות מדידה של מכשיר, חייבת לנקוט בכל האמצעים כדי שתוצאות המדידות יהיו אמינות ומדויקות, ברמת הדיוק הגבוהה ביותר האפשרית". מאחר שהמשטרה אינה מכיילת את מצלמת המהירות - ומאחר שפרקליטיה "לא השכילו להביא עדות הזמה" שתסתור את עמדת העד המומחה מטעמה של ב', קבעה כי הספק בעניין דיוק מצלמה, נותר בעינו.

     

    אזרחים נגד משטרה - 0:2

    בתחילת מרץ 2010, שבו פרקליטי המשטרה אל אולמה של השופטת ברקאי בבאר-שבע. הפעם הונח על שולחנה ערעור בעניין זיכויו

    של ע', שנאשם בנהיגה במהירות מופרזת. ע', שסיפור עקשנותו הפך למופת למאבק האזרח הקטן בממסד, נתפס בינואר 1996 נוהג במהירות של 78 קמ"ש בקטע כביש בו המהירות המותרת היא 60 קמ"ש. מדידת מהירות נסיעתו בוצעה באמצעות הממל"ז - "אקדח הלייזר" המפורסם של המשטרה. חמש שנים מאוחר יותר, לאחר הליך משפטי ארוך במיוחד, שבו טען בין היתר כי מכשיר המדידה לא כויל כנדרש, זוכה ע' בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע.

     

    גם במקרה זה בחרה המשטרה לערער על הזיכוי, אך הפעם הצליחה. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביטל את פסק הדין, והחזיר את התיק לדיון-מחדש בבית המשפט לתעבורה. שש שנים לאחר מכן, במאי 2008, זוכה ע' בשנית, אף שוב  בחרה המשטרה לערער על זיכויו.

     

    וכך, 14 שנה לאחר שהואשם בגין עבירת מהירות קלה יחסית, הגיע ע' אל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כולו תקווה כי הפעם תינתן החלטה שתשים קץ לייסוריו המשפטיים. "השתאיתי למקרא ההשתלשלות של תיק זה", הודתה השופטת ברקאי בפסק הדין שבו דחתה את ערעור המשטרה, והוסיפה כי "נסיבות כאלה אולי מצדיקות חשיבה מחודשת בנושא זכות הערעור של המדינה". גם הפעם, פסלה השופטת את כל טיעוני הפרקליטות: "חוות הדעת מטעם ההגנה לא הופרכה. הוכח הצורך בכיול מכשיר מדידה על-ידי מעבדה מורשית כדי להבטיח את אמינות תוצאת המדידה - ו(הוכח) כי כיול שכזה לא מבצעת המדינה".

     

    בסיכום פסק הדין, מתחה השופטת ברקאי - שוב - ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה: "מאבקה זה של המדינה, מן הראוי שלא היה מתנהל. המדינה, כגוף האוכף חוק, חייבת להקפיד עם עצמה במובן זה שתוצאות מדידה של מכשירים - על-בסיסם מעמידה היא אזרחים לדין - יעמדו בכל מבחני האמינות והתקינות ללא כחל וסייג". השופטת אף מציינת כי בדומה למשפט שנערך בעניין מצלמת המהירות הנייחת, הבעיה אינה במכשיר עצמו - הנחשב אמין - אלא באופן הפעלתו על-ידי המשטרה, שכאמור אינה טורחת לכיילו.

     

    אזרחים נגד משטרה - 0:3

    ארבעה ימים לאחר פרסום החלטתה של השופטת ברקאי בעניינו של ע', פרסם הרכב שופטים מיוחד בבית המשפט לתעבורה בירושלים את החלטתו בעניינו של "הינשוף" - מכשיר המשמש את המשטרה לבדיקות שכרות. אחד משלושת שופטי ההרכב הוא הדמות הראשית השניה בסיפור: השופט אברהם טננבוים, המתבלט מזה שנים ארוכות כמבקר חד וחסר-מורא של רשויות אכיפת החוק בישראל.

     

    כבר ב-2007, החל טננבוים לנהל מערכה עיקשת נגד התנהלות המשטרה בכל הנוגע לבדיקות שכרות. "מערכת המשפט נרתמה למלחמה בתאונות הדרכים בכלל, ובנהיגה בשכרות בפרט", ציין השופט בפסק-דין, שבו שלל לתקופה קצרה מהקבוע בחוק את רישיונה של נהגת שנתפסה נוהגת תחת השפעת אלכוהול. "אלא שלא ניתן במסגרת מלחמה זו 'להכשיר' כל פעולה".

     

    טננבוים לא הסתפק בכך, ובמרץ 2008 הורה על עריכת ניסוי מדעי ראשון לבדיקת רמת הדיוק של הינשוף. מאוחר יותר היה מיוזמי הקמת הרכב השופטים המיוחד, ששמע עשרות עדים ומומחים בעניין, לפני שפרסם את החלטתו. הרכב השופטים קבע כי רף השכרות שנקבע לבדיקות הינשוף, נמוך מדי. במקום 240 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, פסקו השופטים כי יש להעלות את הרף ל-400 מיקרו-גרם. זאת, לאור הצורך להרחיב את "שולי הביטחון" של המכשיר, ועל-מנת למנוע אי-דיוקים שעלולים להביא להרשעת חפים מפשע.

     

    לאור החלטתם, זיכו השופטים את ע' - הנאשמת אשר בעניינה ניתן פסק הדין - לאחר שבדיקת הינשוף שנערכה לה העלתה תוצאה של 315 מיקרו-גרם. עורכי-דין בכירים הגדירו את פסק הדין "סטירת לחי מצלצלת למערך האכיפה של המשטרה". למרות פסק הדין הארוך והמנומק, המציג מעשית את הבדיקה המעמיקה ביותר שנערכה עד כה לינשוף, החליטה המשטרה להתעלם מחלק ניכר מהחלטות ההרכב.

     

    שלא במפתיע, התנהלות זו עוררה עליה את זעמו של טננבוים. ביוני האחרון, בהחלטה בעניינו של נהג שנעצר לבדיקת שכרות, מתח השופט ביקורת חריפה על המשטרה: "גם אם לא מסכימה המשטרה להחלטת בית המשפט, מן הראוי שתציית לה... התנהגות זו אינה מכובדת, פוגעת בזכויות הנאשמים, מאריכה פלאים את מועדי הדיון, פוגעת בזכויות החלשים, ובית המשפט אינו יכול להשלים עמה".

     

    "התעמרות באזרחים, ביזוי בתי משפט"

    לא כל בתי המשפט ממהרים לאמץ את שלושת פסקי הדין שפורסמו בתש"ע. למעשה, חלק גדול מהשופטים מצדדים בעמדת המשטרה, לפיה מכשירי האכיפה אמינים ומדויקים. המשטרה, מצדה, הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין הינשוף, ולבית המשפט העליון הוגשה בקשת ערעור בעניין החלטות השופטת ברקאי. התובעים המשטרתיים משוכנעים כי יזכו בשני הערעורים.

     

    אלא שנראה כי שלושת פסקי הדין אינם נתפסים כזניחים. בהחלטה שפרסמה לאחרונה השופטת רבקה בן-יששכר, מבית המשפט לתעבורה בקריית-גת, ובו זיכתה נהג מעבירת נהיגה במהירות מופרזת, אפשר למצוא הוכחה חד-משמעית לחותם שהותירה גישת השופטים מירושלים ובאר-שבע: "משחלה תמורה בפסיקה, חובת התביעה לשקול עמדתה מחדש. משלא עשתה כן, וניהלה הליך שלא לצורך, כאשר היא יודעת כי אין בידה ראיה לעניין כיול המכשיר הנדרש להוכחת אמינות, הכבידה על הנאשם ובית המשפט - ללא הצדקה".

     

    בהמשך דבריה, הופכת לשון השופטת בן-יששכר לחריפה במיוחד: "התנהלות המשטרה מהווה התעמרות באזרחים, וביזוי החלטות בתי משפט. מדובר במחדל של רשות האכיפה, וזו אינה יכולה להסתתר או להתגונן בנימוק שהאינטרס הציבורי מצדיק אכיפת עבירת המהירות. האינטרס הציבורי מחייב כי בהיעדר ראיות לביסוס הרשעה, לא ייגרר אזרח להליכים מיותרים בבית המשפט".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אמין או לא? תלוי את מי שואלים
    צילום: דייגו מיטלברג
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים