שתף קטע נבחר

רק אל תקטרו לי שוב שבחגים אתם לבד

קחו אחריות קצת ותפסיקו להפיל הכל על הסטטיסטיקה. מה זה משנה בכלל אם אתם גרושים, רווקים, או כל המסביב, תל אביב לא אשמה וגם הבר שלכם לא. טור דווקא אופטימי בסך הכל

אני שם זין על כל הסטטיסטיקות, ושיפסיקו כולם להתחסד. אז מה אם כל זוג רביעי בארץ מתגרש? אז מה אם יש בין 60 ל-80 אחוז רווקים או רווקות באיזו עיר שלצורך העניין נקרא לה תל-אביב, או אם תרצו לדקדק אז גוש דן? ואל תגידו שרובם ככולם בשלהי שנות ה-20 שלהם. לא שמעתי אף אחד זועק לעזרה, לא ראיתי שלטים מתנוססים בחוצות העיר, לא התקהלויות המוניות ברחבת הכותל, ואף קריין בשום מהדורת חדשות לא סופר את האחוזים מידי ערב במהדורת חדשות זו או אחרת.

 

איפה המחקרים ההפוכים? איפה הסטטיסטיקה הנגדית?

 

תיבת נוח כבר מזמן נחה על משכבה בשלום, ואני מתחיל לתהות קצת איך ייראו הדברים בעוד 20 שנה. מה יהיה בסופנו ולאן הסטטיסטיקה תתגלגל? האם נצטרך הסמכה או רישיון לנישואים או חלילה זוגיות? האם לכל זוג נשוי או אפילו זוג בהתהוות יהיה טסט שנתי? ככה המדינה תוכל לחסוך לא מעט בעלויות גירושים, מה לא?

 

זה לא שאנחנו מקולקלים, זו רק שריטה קלה, ויש מספיק מטפלים ומאמנים שעוזרים לנו לעבור את היום בשלום, או לפחות בשלום עם עצמנו.

 

לא תמיד נוח לי עם האופטימיות שלי, אני מודה. איך זה שאני תמיד נשאר אופטימי ושומר על ראש פתוח? פאק, אני ממש דפוק או מה? בעוונותיי נתקלתי בכל מיני טיפוסים, סליחה, טיפוסיות במקרה שלי, והתובנות האלה שהופכות מאבקה של משקה אינסטנט לדרך חיים משאירות אותי לא פעם ולא פעמיים עם הלסת ברצפה. לדעתי זה גם מתאים באיזשהו מקום לשני המינים, אבל לא תמיד אני מבין מאיפה כל זה מגיע ומה לעזאזל נדפק שם אצלנו בדרך.

 

באמאש'כם, זוגיות היא כבר לא סתם מילה גסה, אלא מין קללה שכולם מפחדים ממנה. נמאס להיפגע? זהו, אתם קטועי גפיים והקביים כבר לא עומדים בעומס? או שבעצם ממש נוח לזחול ולא ללכת, וגם אם מישהו שם לכם רגל אז לא קרה כלום. אז שכל אחד מאיתנו יכין את התירוץ למורה, או את המנטרות-שמנטרות והבבא ברוך וידליק נר על כסותו ובדידותו.

 

תתעוררו!

 

ההספדים, השכנועים העצמיים, הגורל האכזר ומה המטפל אמר, הישיבה במשרד מחר, החתול, החמוס, פייסבוק, אבא שלי, אח שלי והאינרציה של הכרטיס המעופש באיזה אתר הכרויות – שיהיה, גם ככה מה שלא הורג מחשל. אולי גם לי זה בטעות יקרה? הרי לא אנחנו המצאנו את הגירושים ולא את הרווקוּת. אנחנו המצאנו את הנוחות, את ג'יידייט, את פייסבוק, את הלייק ואת כל האפליקציות שיש בעולם.


 

פשרות? פשרות שיעשו עם הפלשתינים, לא איתי! הפעם אני מנסה לקטלג את עצמי מאשר חלילה לקטלג אחרות, ומשהו לא ממש מסתדר לי. על מי פסחתי בטעות? על אלה שאיבדו את האמונה במין הגברי? על אלה שכבר לא מאמינות שזה ייקרה להן? על אלה שעדיין מחכות לאקס המיתולוגי? על אלה שמחכות שההוא יעזוב את הילדים והאשה? על אלה שרוצות קודם קריירה? על אלה שמחליטות מה הכי טוב בשבילו? על אלה שאמא שלהן מחליטה מה הכי טוב בשבילן? כן, ויש את אלה שפשוט לא מסוגלות להחליט.

 

גברים, תרגיעו, גם אנחנו ממש כאן על הציר, תמחקו את החיוך, זה קצת יוניסקס הטור הזה הפעם. ועל זה נאמר – על כל אלה, שמור נא לי אלי הטוב.

 

תעשו לייק בפייסבוק, אולי זה יעזור

כל אחד והפינה שלו. מאוד נוח להזדהות עם המסביב, לקרוא טורים על זוגיות, ללכת עם חבר או חברה לאיזו סדנה ולהצטייד בתובנות חדשות על זוגיות. תעשו לייק בפייסבוק, אולי זה יעזור, אולי לא, מה כבר יש להפסיד?

 

רק אל תקטרו לי שבחגים אתם לבד ואפילו הכלב המשפחתי מסתכל עליכם עקום. נו באמת, קחו אחריות קצת ותפסיקו להפיל הכל על הסטטיסטיקה המזויינת הזאת. מה זה משנה בכלל אם אתם גרושים, רווקים, או כל המסביב, תל אביב לא אשמה וגם הבר שלכם לא.

 

נכון, יש לא מעט גרושות וגרושים, ויש אפילו כמה רווקות ורווקים, אבל אם לבחון קצת יותר לעומק את הסטטיסטיקה – מה? יש יותר כאלה שהם ביחד? די נו!


 

מוקדם יותר השבוע סידרתי בטעות כמה בגדים בארון ומצאתי איזו חולצה שלה בין החולצות שלי, לדעתי היתה שם גם איזו מגירה שהייתי צריך לפתוח כחלק מהריטואל. מצאתי בה עוד כמה דברים שלה. פרידה זה אף פעם לא הליך סטרילי, תמיד נשארים שם כמה דברים. אספתי את הכבודה ואפסנתי בתוך איזו שקית. השקית עדיין במגירה, פתאום נזכרתי שגם אצלה יש כמה דברים שלי שנשארו. הנה, כך מאפסנים עוד מערכת יחסים בזיכרון.

 

זה נגמר וזה סופי. למרות הכל אני עדיין אופטימי. בטח שגם אני מקולקל קצת פה ושם, או לפחות שרוט קלות. מי לא?

 

ואתם יודעים מה עוד? שתהיה לכולנו שנה טובה, וגם אופטימית!


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
זה לא שאנחנו מקולקלים, זו רק שריטה קלה
צילום: index open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים