שו"ת: איך מתמודדים עם התקפי הזעם?

שאלה:

בני בכיתה ב' ומאז גיל 3 הוא סובל מהתפרצויות זעם בחוץ (בבית זה לא קורה אף פעם). הוא מאבד שליטה, צועק, בועט, מקלל, מאיים, עד שהוא נרגע ואז חוזר להיות מקסים. כמובן שקשה למורות לחבב "קריזיונר" כזה. היינו בטיפול הדרכה הורית תקופה ארוכה, 2 פסיכולוגיות שונות וכן טיפול קבוצתי בן 18 פגישות עם ילדים אחרים. היה שיפור לתקופת מה, אך הצרות חזרו. אני ממשיכה לקבל טלפונים מבית הספר על ההתפרצויות שלו. הוא לא מכבד מורים או בכלל אנשים מבוגרים ומתחצף אליהם. ברגע שהוא נרגע, הוא מבקש סליחה, אך כמובן שכולם כבר יודעים שהפעם הבאה כבר מחכה בפינה.

היו לנו (ההורים) המון שיחות איתו, מנענו ממנו חברים, משחקים ובבית הספר כבר הרימו ידיים וזורקים את הכדור בחזרה אלינו. עבדנו גם על חיזוקים חיוביים בכל פעם שהוא עבר יום בלי "קריזה", כדי שיראה כמה נחמד להיות רגוע, אך זה לא עזר.

התדמית שלו בעיני הסביבה גרועה ונראה שכל הדברים שהוא מפסיד בעקבות התנהגותו לא ממש "מזיזים" לו. יש לו הרגל לזרוק אשמה על אנשים אחרים וילדים אחרים ובעיני עצמו הוא לא אשם. מה לעשות? (סוזי).

תשובה:

הי סוזי, את מספרת על ילד שמגיל 3 יש לו התקפי זעם. ממש מוזר לי שיש לו התקפים רק מחוץ לבית ובבית אף פעם לא. האומנם? איך זה יכול להיות, איך הוא לא נתקף בזעם בבית, האם בגלל שבבית הוא מקבל כל מה שהוא רוצה או שבבית הוא מפחד? משהו כאן לא מסתדר לי.

בכל אופן, התקפי הזעם פורצים על פי רוב מתוך תחושת תסכול. כשילד מרגיש תחושת ערך גבוהה הוא לא מתפרץ. כדאי לראות איך אתם מחזקים את הצדדים החיוביים שלו. אני מבינה שכבר ניסיתם שיטות שונות: כתבת שהיו לכם המון שיחות איתו - שיטה שהיא כמובן בעייתית כי כדי לקבל הרבה שיחות ותשומת לב ילד בדרך כלל ממשיך עם ההתנהגות השלילית.

אנו מאמינים בתגובות נכונות וקשורות למעשה. ילד שמתפרץ צריך להגיב אליו באותו הרגע לא בדיעבד. חשוב שבבית הספר ילמדו להתנהל איתו. מצד אחד הם צריכים לדאוג להעלות את תחושת הערך שלו ובמקביל, להגיב באופן נחרץ כשהוא משתמש בהתקפי זעם.

השיבה: ענת אשד M.Ed – יועצת להורים וצוותים חינוכיים, מורה במדרשה להנחיית קבוצות ומנהלת פורום מכון אדלר .