שתף קטע נבחר

הוא לא יודע למצוא אותי בגוגל. הוא לא ראוי?

האם באמת עולם דורשי-האהבה נחלק למגגלים ולאלה שלא? האם אני אמורה להעדיף את ההוא, שפעם, הרבה שנים לפני הפייסבוק, הצליח להדהים ולהפחיד אותי כשמצא ברשת את תאריך הלידה שלי רק לפי שמי הפרטי ועיר מגוריי, על פני זה שפשוט לחץ על לינק בלי להתאמץ יותר מדי ושלח לי מייל?

לא מעט כותבים וכותבות של ערוץ יחסים מפרסמים למטה או בצד את האימייל שלהם וזוכים לקבל, ישירות לתיבתם הפרטית, תגובות, מחמאות ואפילו הצעות לקפה או לדרינק. למעשה, אני חושדת שיש גם כמה כותבים שזו המוטיבציה הראשית שלהם לכתוב ולפרסם. אני דווקא בעד, מה אכפת לי? כל עוד הטקסט טוב, אדרבה, שייצא מזה גם שידוך, או לפחות סטוץ.

 

כששאלתי את אחת הכותבות למה שלא תפרסם אימייל שלה בצמוד לטור, היא אמרה - שיתאמצו למצוא אותי.

 

חשבתי על זה די הרבה. מצד אחד, בתהליך החיזור הרבה יותר מספק, גם ל"צייד" וגם ל"ניצודה", שיש תהליך כלשהו של חיפוש, אולי אפילו מרדף, במקום שהכל יונח לפנינו על מגש של כסף. מצד שני, האם לא יכול להיות שבשאיפה הזאת שלנו לחפש ולהימצא אנחנו מפסידים הזדמנות להכיר אנשים טובים וראויים? זה יכול להיות דרך לינק קטן לאימייל, זה יכול להיות דרך חבר משותף, או אפילו שדכן מקצועי.

 

הואיל וגם אני כנראה חוטאת לפעמים בפנטזיה הזאת להכיר באקראי, בהפתעה, בצירוף מקרים שאחר כך אפשר לספר עליו לילדים, שאלתי את עמיתי ישראל קליוסטרו, קוסם שמפתח התמחות במנועי חיפוש: אם מישהו לא עושה גוגל זה הופך אותו לפסול חיתון? את החיזור הרי אפשר לעשות אחר כך, במייל ובטלפון ובעל פה. למה גם למצוא את האימייל צריך להיות הרפתקה? האם בימינו חיטוט באינטרנט נחשב "ציד" לגיטימי, המקבילה להרג דרקונים?

 

"שיילך לפיצריה השכונתית כמו פעם"

קליוסטרו השיב כמו הגבר שהוא: "לא מסכים איתך בעניין המאמץ הנדרש. דווקא בגלל הקלות היחסית ברשת, נראה לי שאתגר מינימלי הוא החלק האחרון של הציד שנשאר. אין לי ספק שגברים אוהבים את התחושה, ולדעתי גם נשים יכולות להיות שמחות להיות ניצודות. ולדעתי, גבר שלא יודע לעשות גוגל הוא פסול חיתון ברשת, לא במציאות. שיילך לפיצריה השכונתית כמו פעם, זה אפילו מקסים יותר בעיניי".

 

ברור שתמיד נשארת לנו אופציית הפיצריה השכונתית, או הפאב, או הסופרמרקט. אבל האם באמת עולם דורשי-האהבה נחלק למגגלים ולאלה שאינם מגגלים? האם אני אמורה להעדיף את ההוא, שפעם, בראשית ימי האינטרנט העברי והרבה לפני הפייסבוק, הצליח להדהים ולהפחיד אותי כשמצא ברשת את תאריך הלידה שלי רק לפי שמי הפרטי ועיר מגוריי, על פני זה שפשוט לחץ על לינק בלי להתאמץ יותר מדי ושלח לי מייל?

 

כולם אוהבים סיפורי ציד טובים. עובדה שאני זוכרת את ההוא עד היום. אבל בסופו של דבר, הדרך בה הכרנו את מי שהכרנו היא רק חלק זעיר מהעניין, ותהליך החיזור, במיטבו, נמשך הרבה מעבר למייל הראשון.

 

אני עצמי אלופה בחיפושים באינטרנט , וקצת מוזר לי שיש אנשים שלא משתמשים בכלי העוצמתי של הגיגול. אבל מידי פעם אני נתקלת באנשים שלמים, מלאי ידע, שנינות ואפילו הומור, שלמרבה התדהמה ובניגוד אליי, לא חיים באינטרנט.

 

האם אני ושכמותי מונעות מעצמנו מרבץ עשיר של אנשים שיכולים להיות אוהבים ואהובים, רק מפני שאינם מגגלים? הרי מקסימום, אפשר בהמשך לסחוף אותם איתנו לתוך האינטרנט (ולא לכעוס יותר מדי כשהם יגלו את הפורנו). ואולי בעצם זה רק סימפטום להבדל בין התמימים לבין הערמומיים?

 

האם אני ושכמותי איננו מזמנות אלינו, שוב ושוב, אנשים מאותו סוג (במקרה זה, אנשים שחיים את החיים הווירטואליים), ואחר כך מתפלאות שאנחנו מגיעות לאותה תוצאה?

 

לי אין תשובה חד-משמעית. מה דעתכם?

 

האתר של שרית פרקול

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים