יודעת הרבה מדי על זרים ומעט מדי על חברים
אני יודעת מה הם מרגישים, מתי הם חולים, מה מכעיס אותם, מה מצחיק אותם, מה הם עושים, איפה הם מבלים ועם מי, מתי התחילו מערכת יחסים ומתי היא הסתיימה. מציצנות במאה ה-21
לפני כמה ימים היה לנו יום כיף כלל ארגוני. פעילויות מהבוקר עד הערב, עם הופעה חיה ומסיבה אל תוך הלילה בסוף. היה הרבה מאוד אלכוהול, מצב רוח נפלא, ניתוק מוחלט מהעבודה, חברים טובים והמון שמחה, ראש טוב וצחוק. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי הודעה למייל: XXXX tagged 3 photos of you on facebook. באותו רגע הציף אותו גל עצום של געגוע לאופיר, לימים בהם מישהו היה צריך להיאבק בי פיזית על מנת לראות תמונה שלי.
פעם היינו צריכים לעשות הפקה של ערב שלם בשביל לראות תמונות מטיול, יום כיף, חתונה, בר מצווה, ברית/ה, או כל דבר אחר חשוב עבורנו. היום, כל מה שצריך לעשות זה דאבל קליק על אלבום כזה או אחר והכל פרוס לפנייך, עוד לפני שהספקת לחזור הביתה מהאירוע שזה עתה היית בו. לא צריך להתלבש, להיכנס לרכב ולנסוע. לא צריך לסדר את הבית ולהכין נשנושים לאורחים. הכל נמצא במרחק נגיעה, בבגדים שעל גופך ובשקט של ביתך.
רשימת החברים ברשת החברתית מכילה קומץ קטן של אנשים שיש איתם תקשורת אנושית ממשית. היתר הם כאלה שפעם אחרונה שדיברתי איתם, במקרה הטוב, היתה בתיכון, לעומת כאלה שמעולם לא החלפתי איתם מילה. אבל מה זה משנה, אנחנו חברים! אני יודעת כל כך הרבה על אנשים זרים לי לחלוטין. אני יודעת מה הם מרגישים, מתי הם חולים, מה מכעיס אותם, מה מצחיק אותם, מה הם עושים, איפה הם מבלים ועם מי, מתי התחילו מערכת יחסים ומתי היא הסתיימה.
לפעמים זה מרגיש כמו רשת עכביש
פעם בשביל לדעת דברים כאלו על אנשים היית צריך לארוב ליד ביתם, לעקוב אחריהם, לפשפש בפחי האשפה שלהם ואולי לנסות לפרוץ לדירתם. היתה שליטה על המידע, והיתה בלעדיות. מה ששלי, שלי, ואני אבחר את מי לשתף בו אם בכלל. היום אתה לא יודע מתי מישהו, בתום לב או שלא, יחליט לחשוף משהו לגבי עצמו ובדרך עקיפה יחשוף גם אותך. במקרה הטוב, אתה נמצא במרחב הווירטואלי החושפני, תחת שם בדוי. מספר האתרים ו/או הנסיבות שמוציאים מאיתנו את שמנו האמיתי, עם כל הפרטים האמיתיים, עולה, כדוגמת רשתות חברתיות. לפעמים זה מרגיש כמו רשת עכביש.
מצד אחד, לא לקחת חלק בזה זה הכי קל ופשוט. מצד שני, כל העולם עבר לתקשר באמצעות הרשתות האלה, ואם בחרת שלא לקחת חלק בהן, אתה מוצא עצמך בחוץ, בקור, בחושך ולבד. כולם מעודכנים בהכל, ורק אתה מעיק עם שאלות ובקשות עדכונים, שהן כל כך פאסה כבר, כי "בשבוע שעבר זה היה ברשת" ואתה פשוט לא ידעת. מעבר לכך, לקחת חלק בזה, מאפשר לך מעט מהשליטה הטובה של פעם, על איזה מידע לחלוק עם מי. אחרת איך אדע אם תמונות שלי מסתובבות להן בעולם או לא. במקרים שאתה בוחר לא לחלוק אף מידע ברשת, המידע אודותיך איכשהו תמיד מוצא דרך לשם, בכל זאת.
כתבתי במשך שנים בלוג באחד האתרים, תחת שם בדוי. בלוג מאוד אישי ואינטימי. המטרה שלשמה נוסד הרעיון מלכתחילה, יומן אלקטרוני, במרחב וירטואלי. הבלוג שלי זכה לחשיפה רבה מאוד. אחרי אי-אלו מקרי הפרת זכויות יוצרים שלי, בסופו של דבר החלטתי לכתוב בשמי האמיתי. איך זה הסתיים, אתם שואלים, איך אני מרגישה כיום?
חדירה לפרטיות? אין את מי להאשים מלבד את עצמנו
היו תקופות שרציתי לצעוק "אונס", אבל כשביקשתי למצוא את האשמים בתחושה, מצאתי רק את עצמי. אנשים התחילו איתי שיחות בכל מיני נושאים, אישיים יותר ופחות, בהסתמך על מה שקראו. מבחינתם, השיחה המשיכה מהמשפט האחרון שלי, מבחינתי מעולם לא החלה. חדירה לפרטיות? אין את מי להאשים מלבד את עצמנו, אבל זו בהחלט ההרגשה.
אני גם יודעת איך זה להיות בצד השני. אתה מוצא עצמך מחטט "בפחי אשפה" של הרשת, למצוא את האהבה הראשונה שלך ולגלות מה קורה איתו היום, זה שמשך בצמה בגן, זו שלקחה לך את החבר וכו'. אתה נובר בערימות של אנשים, תמונות, לינקים ומידע, כמו בהתקפת אמוק. זה לא באמת מעניין אותך, אבל אתה לא יכול להפסיק.
אתה אוסף חברים כמו זבובים על קיר. ערימות של חברים, שמכירים חברים, שמכירים חברים, שמכירים מישהו שפעם הכרת. כולם חברים של כולם, ואין לך מושג מי הם בכלל. פעם ביום הולדת היית מקבל כרטיסי ברכה וטלפונים. אחר כך עברנו לשיטת המסרונים והמיילים. היום כולם מאחלים לך מזל טוב ברשת, קבל עם ועדה, בצורה הכי לא אישית שיכולה להיות.
מציצנות נוסח המאה ה-21. אתה לא עושה דבר שהוא לא חוקי ואסור, נהפוך הוא, אנשים מזמינים אותך פנימה לתוך חייהם, בין אם בכוונה ובין אם לא. זה מתחיל כי אתה רוצה לשמור על קשר עם מישהו שלא נמצא פיזית קרוב אליך, ומשם זה מתגלגל לעולמות רחוקים והזויים. אני יודעת מה אדם זר עשה היום ואיני יודעת זאת על חבריי האמיתיים. מה לעשות, איתם לא תמיד מצליחים לדבר על בסיס יומי. אני כל פעם מחדש מפתיעה את עצמי עם הרשת החברתית הזאת, והסיבה שאני עדיין שם. מודה ומתוודה, יצר המציצנות הוא לעיתים חזק מאוד, והרשת עוזרת לספק אותו.
אלבום התמונות האחרון שיש לי הוא מתקופת הצבא, וזה בלשון המעטה, היה לפני עידן עידנים. מאז אני חושבת שהתמונות היחידות שיש לי הן בפורמט jpg. באלבומים וירטואליים.
פתאום אני מתגעגעת למריבה שהיתה לי עם אופיר.
לפנייה לכתב/ת 
