כפרה, אמא מבקשת סליחה
"על התערבות לא הוגנת במריבה, התייחסות לא מכבדת ומזלזלת, סבלנות אימהית שמתנדפת לטובת אישה זרה ועצבנית אש". על עבירות שבן אדם לחברו יום כיפור אינו מכפר, טלי פרקש מבקשת סליחה מילדיה
הימים הנוראים מביאים איתם, כמדי שנה, את חיטוט הקרביים המתבקש. לא זוכרת מי רשם פטנט על פנקס החטאים היהודי, נרצה או לא, הפנקסנות עמוק בגנים. בערב יום הכיפורים, אנו נדרשים לשלוף אותו החוצה ולהתחיל "בזיהוי קורבנות".
פתאום, באמצע קיפול כביסה, נזכרים בהיא שלא אמרת לה יפה שלום, כשמיהרת לפגישה ההיא. באמצע המקלחת של הקטן, עולה וצפה המורה של הגדול, איתה היית קצת תקיפה כשביקשת לוודא שהמערכת ביומן. כולם עלו באוב, חברים שלא אישרתי בפייסבוק בפרק זמן סביר. אלמונית ששחררתי עליה תחמושת מילולית עקב עקיפה בתור לדואר. כולם נפגעי של פשע הדורש התנצלות כנה.
למעשה, כל מי שנתקלתי בו אי פעם, הופך בימים אלו לנעלב בפוטנציה. נהג מונית שהכרחתי להפעיל מונה. מתדלק או שליח פיצה שלא קיבלו טיפ, וזה כמו שאומרים "בקטנה". בעיני רוחי כבר ראיתי הררי טינות שקובצו להם בפינת החדר, למשפט הבורא נגד טלי פרקש, תיק מיליארד ומשהו. האמת לא משהו.
ואז, בעודי מנסה להיאחז בזיכרון חמקמק על עוד ברייה חסרת פנים שאולי פגעתי ברגשותיה, קיבלתי משיכה חזקה ביד שהכריחה אותי להסתכל למטה. שם עמד איש קטן עם עיניים גדולות, מנסה בנחישות לדחוף לי קובייה ליד ואיתה רמז עבה - רוצה יחס. וכך משום מקום, נחת עלי פטיש חמש קילו שנקרא הארה. הקורבנות האמיתיים, מסתובבים לי כל היום בין הרגלים ומשום מה, לא "זכו" להיכנס לרשימת הסליחות של אמא.
בינינו, כמה פעמים אנחנו מפשלים בענק בתפקיד הגדול מהחיים הזה, ואז עוברים לסדר היום?
מי שפך את השוקו???
סיר הלחץ ההורי מייצר אין ספור תגובות לא פרופורציונאליות. ולעיתים קרובות מדי את מוצאת עצמך עומדת באמצע המטבח סביב שלולית שוקו שואגת במלוא גרונך: "כמה פעמים אמרתי להרחיק את הכוס מקצה השולחן!" ואיכשהו גם כשנרגעו העניינים, לא הייתה סליחה. היה עוד שוקו, אפילו לטיפה על הראש וחיבוק, אבל המילים "אני מבקשת סליחה שהגזמתי", לא יצאו מהפה.ככה מתגלגלות להן בין דפי השנה החולפת אין ספור סיטואציות, הדורשות כפרה ברורה ומיידית: התערבות לא הוגנת במריבה. קוצר זמן שהוביל לקוצר רוח. התייחסות לא מכבדת ומזלזלת. סבלנות אימהית שמתנדפת לטובת אישה זרה ועצבנית אש.
איפשהו, קשה לנו להפגין חולשה לפני הילדים. וסליחה, לא משנה כמה תרגמו לנו את זה ב"מבוגרית", להבעת הכרה בפגיעה. אצלנו בראש, זה מגמד, זה משפיל. זה לבוא להתפלש עם זנב בין הרגלים מול מישהו שמולו אנחנו מעדיפים להפגין עוצמה וסמכותיות. אין פלא שהורים מוכנים לעשות כמעט הכול, רק לא להכות על חטא מול ילד פגוע בן חמש וחצי.
אומנם מנגנוני רגשות אשם עובדים קשה. הם מייצרים אין ספור תירוצים למחדל: הוא עוד דקה שוכח. אם תבקש סליחה אתה עלול להפוך מהורה רע להורה סמרטוט. ותירוץ התירוצים - הוא יודע שלא התכוונתי באמת. רק לא להוציא החוצה את מילים- "סליחה ילד, אני מצטער אמא/ אבא פישלו". קשה לנו, קשה.
חשבון פשוט, כמה פעמים אנחנו מכריחים אותם להתנצל וכמה אנחנו מתנצלים בחזרה? (יחס פשוט של מיליון מול כמעט אפס). מראה שמשהו בהתנהלות הזאת עובד בצורה לא הוגנת. ונדרש בדק בית וחשבון נפש הורי לתיקון העוולה. אז לפני שמתחילים לחפש מתחת לבלטה פגועים ופגועות, מתבקשים ההורים שבינינו לקחת את הילד לשיחת סולחה אמיתית. ולזכור, שאין יום כיפור מכפר עד שירצה את חברו וכן, גם זה הקטנטן.
לפנייה לכתב/ת 
גם להם מגיע
צילום: index open
מומלצים
