מה לי המתנחל עם ענת גוב
"עוד לא ראיתי את ההצגה ואיני יודע איך תדבר אל לבי, אבל הניסיון לדבר בחופשיות על האל ואליו ראוי לכבוד". רבה של תקוע כותב ל-ynet למה חצה את הקו הירוק לתל אביב כדי לראות את המחזה "אוי אלוהים"
בשבוע שעבר נכנסה להצגה "אוי אלוקים" קבוצה קטנה של מה שנקרא בתקשורת "מתנחלים דתיים" והם צעקו את מחאתם על ההצגה. התקשורת כדרכה עשתה מהם עניין גדול אבל בתור מי שחי בתוך ציבור מתנחלים חשבתי שנכון להעיר ששלושה אנשים ידועים ומסוימים אלו אינם יכולים בשום אופן לייצג את ציבור המתנחלים הרב. אבל בכל זאת חשבתי שמחאתם היא הזדמנות לעורר כמה שאלות שהן חשובות ביותר גם לרוחו של הציבור הדתי וגם לרוחו של הציבור הלא דתי.
לכן התעוררה רוחי מייד לפנות להנהלת תיאטרון הקאמרי והצעתי לקיים דיון בסוף ההצגה שבו ידברו זה עם זה אנשי תיאטרון ורבנים על שאלות היסוד של הרוח הישראלית. גם אנשי תיאטרון הקאמרי התעוררו מצידם באותו כיוון רוחני והם שאירגנו את הדיון בתוך ההצגה והביאו אליו את מיטב כוחות היצירה התיאטרלית בישראל.
מצידי השאלה היא של תחיית הרוח הישראלית. כמו בעיני הציונות הקלאסית במיטבה, גם בעיני חזרת עם ישראל לארצו היא בראש ובראשונה תנועה של תחייה רוחנית. הרוח היהודית המסורתית צריכה התחדשות גדולה בדורנו. כאשר אני מבחין בחרדה גדולה בסימנים של החלשה של התחייה הציונית ישנה תנועה של התרפקות על העבר שלנו בגלות. אבל בקוד הרוחני היהודי הבסיסי גלות היא הגדולה שבקללות. ב"קריאת שמע" יהודי דתי מדי ערב ובוקר משנן: הגלות היא העונש האולטימטיבי. ולכן זאת הייתה תפיסת היסוד של הציונות ובתוכם גם אבות הציונות הדתית.
למשל הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהוא הסמכות הרוחנית הבלתי מעורערת של הרבנים הדתיים הלאומיים. בבית מדרשו (שממנו גם יצאה כידוע גם תנועת ההתנחלות ביש"ע) היינו משננים את אבחנת היסוד שלו בין תורת חוץ לארץ לבין תורת ארץ ישראל. תורת הגלות צריכה התחדשות גדולה. הגיע הזמן לבטל את גזירת ההקפאה של המבנים הרוחניים היהודיים המאפיינת את הגלות. "הישן מתחדש!" – זאת הייתה סיסמתו של הרב קוק.
וגם זאת חוזר ומלמד אבי הציונות הדתית "אין התחדשות בלא חופש". החירות לדבר על התורה מתוך חופש היא הבסיס להתגבר על הנטייה (הטבעית) להפוך את תורת החיים לכתונת משוגעים שכופה את עצמה על האדם. החירות לדבר על אלוקים מתוך חופש היא הבסיס להתגבר על הנטייה (הטבעית) להפוך את אלוקים לפסל. הרב קוק מסביר שכל תולדות הרוח היהודית הן מסע שבהם הולכת ומשתחררת הדת היהודית מן הקליפות שלה ובה הולך ומשתחרר מושג אלוקים היהודי מן היסודות האליליים שדבקים בו.
אלו שבאו למחות נגד ההצגה "אוי אלוקים" באו להגן על כבודו של אלוקים. אבל כבודו של אלוקים דווקא בכך שלא מגבילים וכובלים את מושג האלוקים בתבניות הקפואות של העבר. הכבוד לחירות האדם לפתח ולשכלל את הבנתו מהו אלוקים – מהו סוד החיים והמציאות כולה – זהו הבסיס לשחרור מן הנטייה (הטבעית) של האנשים הדתיים לפגוע בכבודו של אלוקים על ידי שלילת חופש ההתפתחות של שם אלוקים.
זה הבסיס לכבוד המפורסם של הרב קוק לציבור הלא דתי. הוא לא דיבר רק על סנטימנטים משפחתיים ("כולנו אחים") במשנתו יש כבוד עמוק לתרומתו הרוחנית של הציבור החופשי לדת היהודית. כתב הרב קוק שהכפירה היא המטהרת את האמונה מהסיגים האליליים שדבקים בה באופן טבעי. ז"ל אמרו על התורה שלנו שאם זכה האדם היא נעשית לו סם חיים ואם לא זכה הי נעשית לו סם המוות. החופש הוא בסיס לכך שדת ישראל תתן ליהודים חיים ולא מוות.
זאת הסיבה שבתוך עשרת ימי התשובה חשבנו – חבורה של "מתנחלים דתיים" – לחצות את הקווים ולהגיע לתיאטרון הקאמרי בתל אביב להצגה "אוי אלוקים". דווקא בתוך ימי התשובה - כי הרי הרב קוק לקח את המושג המסורתי "תשובה" ונתן לו משמעות מודרנית, תשובת האדם היא התפתחות האדם והתקדמותו. בדורנו, שאני רואה בו לחרדתי הרבה סימנים של החלשת הרוח הציונית, קוראים "תשובה" למעבר אל אורח החיים והאידאולוגיה הדתית, אבל אני עוד מאמין לציונות הקלאסית ולכן אני שר עם המשורר הלאומי טשרניחובסקי "כי עוד באדם אאמין, גם ברוחו רוח עז". לכן בשבילי התפתחות והתקדמות (כלומר: תשובה) זה לצאת מן המקום של המחויבות והאידיאולוגיה הדתית ולנסוע אל הצגת תאטרון שהיא מקום של חופש.
עוד לא ראינו את ההצגה ואיננו יודעים מה איכותה ואיך תדבר אל ליבנו אבל הניסיון לדבר בחופשיות על אלוקים ואל אלוקים ראוי לכבוד. הרי זה בדיוק עניינו של החופש שהוא מאפשר לנו גם לעשות טעויות ושטויות אבל כדאי לנסות מי שלא מסתכן גם לא יזכה להישגים גדולים וכמו שלימדנו ר' נחמן מברסלב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל". אמירתו הידועה הזו של ר' נחמן היא המנחה אותי לתת הלילה כבוד לערך החופש.
לפנייה לכתב/ת 
