רק שלא נתרגל לטוב, הא?

חברה בריאה

שום תחרות לא יכולה להיות השבוע בקטגוריית החדשות החיוביות: הסיפור של עמית קדוש, ילדה מתוקה בת שמונה שחוזרת לארץ בריאה, אחרי מאבק בן שנתיים בלוקמיה והשתלת מח עצם מוצלחת בצפון-קרוליינה, הוא סיפור אופטימי, מלחלח עיניים, מחמם לב - ואנושי יותר מכל דבר.

זה סיפור שיש בו מחלה רעה אחת, ורק אנשים טובים: בני המשפחה שעברו מסע בלתי אפשרי, הציבור הישראלי שתרם 62 אלף דגימות מח עצם והמשיך ללוות בדאגה (לא לחינם אמר יובל, אבא של עמית, שההתרגשות בנתב"ג הייתה "לפחות כמו בזכייה של מכבי בגביע אירופה ב-77'"), ואפילו התקשורת הישראלית קצרת הרוח, שהפגינה בפרשה הזאת את אחת משעותיה היפות, הרגישות והמועילות.

הכל כל כך טהור כאן, עד שאפשר להתרגש באמת. ליתר דיוק, אי אפשר שלא לחוש - לשם שינוי - שאף אחד לא עושה עליך מניפולציה. איזה כיף להרגיש טובים כמו פעם, איזה כיף להיות בני-אדם.

רק שלא נתרגל, הא?

פשוט לא לומדים

רק עיוור צבעים מוחלט יופתע מדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, לפיו נחלנו יופי של כישלון בקידום תלמידים ממוצא אתיופי במערכת החינוך. האתיופים, לא תאמינו, ממעטים להשתלב, מתקשים להתקדם בלימודים וזכאותם לתעודת בגרות נמוכה משמעותית מזו של שאר התלמידים. מצד שני - וזה משום מה לא נאמר בדו"ח - הם רצים נהדר למרחקים ארוכים!

גם הסיבות לכישלון אינן מסתוריות במיוחד: רבים מהתלמידים האתיופים מרוכזים בבתי-ספר "משלהם", אף שאין זה מוגדר כך, כמובן, כפי שרבים מהם גרים באזורים "משלהם". אף שאין זה מוגדר כך, כמובן.

לפעמים, יותר משישראל קולטת, היא פולטת. שנים לא רבות אחרי הילולת יחסי-הציבור של המבצעים בעלי השמות התנ"כיים, הפכה המדינה בכישרון רב את העלייה האתיופית לעדת מצוקה. הכושים האלה עשו את שלהם (למצפון הציוני שלנו) ועכשיו הם יכולים ללכת - לכל הרוחות, מצידנו. אבל אלה עקשנים. הם נשארים כאן, ואפילו לא תקועים, אלא נסוגים.

לפחות בגזענות אנחנו שוויוניים: אם לערבים, לחרדים ולזרים מגיע, למה לקפח את היהודים השחורים? חוץ מזה, אנחנו בכלל קוסמים: אצלנו, שחור יכול להיות שקוף.

מרתפי האהבה

מותחי הביקורת המקצועיים, שונאי ישראל שבתוכנו, מתעלמים כדרכם מהצד היפה של העניין: השב"כ הוא ארגון הביטחון הרומנטי ביותר בעולם. עובדה: תוך חודשיים נאלצים לפרוש שניים מבכיריו, רק כי ניהלו רומנים עם עובדות זוטרות מהם, ובמקביל פעלו כך או אחרת לקידומן.

איפה ישנם עוד מוסדות ממלכתיים בהם שוררים יחסים כה חמים בין בכירים לבין עובדות? מה עוד שבחורינו המצוינים הם כידוע רב-משימתיים, ולפיכך תמוהה האשמתם ב"ניגוד עניינים".

אז איך א' מסתדר עם הקלון? (צילום: גיל יוחנן)

הראשון שנפל על חרבו המזדקרת היה א', מספר שלוש בארגון, ומיד אחריו בכיר נוסף - נקרא לו ז' - שהלך גם הוא בדרך כל תאוות בשר. יתהה האזרח הקטן והמודאג, כיצד יקבלו האמונים על בטחונו החשאי את ההחלטות הנכונות והגורליות, שעה שדעתם נתונה לכיבושים פנים-ארגוניים. ואם ירצה ממש לנדנד, יפקפק אותו אזרח כפוי טובה ביציבותם של הקודים האתיים והמוסריים בשירותינו המיוחדים.

אבל למה להיטפל דווקא לשב"כניקים. במדינה שבה שר שהורשע במתן עדות שקר בבית-המשפט מגייס סוללת אישים הקוראת לא להטיל עליו קלון (בצדק. זה הוא שהטיל קלון עלינו) - מה רוצים מ-ז', שם זמני?

אוי לאוזניים

סוף טוב הכל טוב 1: "אילו המארגנים היו נענים לקריאתנו, האירוע היה מסתיים בצורה טובה"

(ואילו המחבלים היו נענים לקריאתנו, לא היה יותר אף פיגוע. אין תחליף לחזון מדיני מבריק)

סוף טוב הכל טוב 2: "אני לא ממש מאמין שזה נגמר"

(שזה נגמר רק עכשיו, אתה מתכוון. כי כבר שלוש שנים אתה לא בדיוק שחקן פעיל)

סוף טוב הכל טוב 3: "לא כך צריכה להסתיים דרכו הציבורית של איש נכון וטוב"

(כמצופה ממך, אברום, עצה יהודית נבונה ומועילה. אבל לצחי, לא לבית-המשפט)

• הטוב, הרע והמכוער - שבועות קודמים