'אהבה במעקב': לעשות חשבון נפש עם האהבה
הבנות הראשונות שנבחרו לפרויקט 'אהבה במעקב', המבקש לטפל בחסימות בדרך לאהבה, מהרהרות על עצמן ערב יום כיפור
| שירי זולברג |  | דורית דוד | | מיכל שנקר | | דבר העורכת |
לקראת יום כיפור ביקשתי חשבון נפש מהבנות של פרויקט אהבה במעקב.
הצעתי לשירי, דורית ומיכל לשבת עם עצמן, לחשוב, לשאול את עצמן שאלות נוקבות ולכתוב על הדברים שמפריעים להן בדרך לאהבה הטובה.
אני רציתי לקרוא לזה "הרהורי כפירה", מין משחק מילים שכזה, אבל יוצא שזה דווקא מנוגד לרוח של יום הכיפורים. פתאום הבנתי ש'כופר' ו'מכפר' הם הפכים. אז סגרנו על "חשבון נפש עם האהבה".
נא להכיר: דורית, מיכל ושירי מתחילות שנה חדשה
כיתבו לנו
שנה טובה והרבה אהבה!
אז אני עוצרת לרגע. נושמת עמוק, ככה עם הסרעפת, כמו שאומרים שנכון. מסתכלת מסביב, מישירה מבט אל החיים שלי. האם אני מאושרת?
אני יושבת לי על הספה, מכורבלת לי בשמיכה, מזמזמת בהנאה שיר נחמד מול טלוויזיה במסך דק ושטוח שאבא קנה לי. אני נחה, אחרי שחזרתי מהעבודה שלי, ממנה אני נהנית מאוד. אני מסתכלת מסביב, מרוצה מהדרך בה סידרתי את הדירה. בדיוק סיימתי לדבר בטלפון עם חברה טובה, והחיים בסך הכל יפים. אבל, לפתע, תחושה מוזרה מתגנבת פנימה. אני מנסה להיזכר אם שכחתי לעשות משהו, מריצה כבדרך אגב מין צ'ק ליסט על כל התחומים בחיי : בריאות, יש. משפחה, בלי עין הרע. כמה חברים טובים, גם. זוגיות, אין אבל אני עובדת על זה.... אז מה חסר? מה מציק לי? ואז, לפתע, אני מבינה. כלום לא חסר. הכל בסדר. זו אני.
אני לא אוהבת את עצמי. לא כי אני שונאת את עצמי, אלא פשוט כי במשך זמן כל כך רב, יכול להיות שאפילו מהרגע בו אני זוכרת את עצמי, אני רגילה כל הזמן לחשוב מה אני יכולה לשפר בעצמי. אני גם לא מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה. לא כי אני פולניה, שרגילה להתלונן כל הזמן ולא לשמוח מכלום. ולא כי אני רוצה להיות לא מאושרת. אף אחד מאלו. אני פשוט רגילה ככה. אשה חכמה שהכרתי פעם אמרה לי שגם אם אנחנו שקועים עמוק בתוך חרא, והוא מסריח ומגעיל, אנחנו עלולים להישאר תקועים בו לאורך זמן רב נוסף, רק כי אנחנו כבר כל כך רגילים אליו, שהוא כבר מרגיש לנו ממש טבעי. וכך אני מרגישה. אני כבר יודעת מה אני עושה לא נכון. עכשיו אני רק צריכה לסגל לעצמי הוויה אחרת.
אז קודם כל, לאנשים בחיי (וגם למי שכבר לא) :
סליחה שלא תמיד הבאתי אהבה, כי לא הצלחתי לאהוב את עצמי. אני מבטיחה להשתדל השנה הרבה יותר. אני אוהבת אתכם, ואני בהחלט חושבת שאני לא אומרת את זה מספיק. ותודה לכם, על האהבה שאתם מביאים לי. אתם עוזרים לי להיות בן אדם טוב יותר, ובזכותכם, אני לומדת לאהוב את עצמי.
אני רוצה להיות חברה טובה שלי, רוצה לקבל את עצמי, לסלוח לעצמי, "אלוהים, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאינני יכול לשנות, את האומץ לשנות את הדברים שאני יכול לשנות, ואת החוכמה להבחין ביניהם", נאמר בתפילה המשמשת נגמלים למיניהם. כי אחרת, כפי שחבר טוב שלי אמר, אני מסתובבת בעולם מלאה בטענות לכולם על זה שהדברים לא מסתדרים איך שאני רוצה, ובציפיות מכולם מסביבי שיעניקו לי אהבה, בזמן שאני לא מסוגלת להעניק אותה לעצמי. אני לא רוצה להיות אי בודד, אבל כן רוצה להיות מסוגלת להעניק לעצמי מספיק כדי שיהיה כיף לקבל מאחרים, אבל לא חובה. כדי שמה שאתן לעצמי, יהיה מספיק. כדי שאוכל לאהוב את הסובבים לי בדרך הכי טובה ויפה שאפשר.
סופסוף הבנתי שכל הקלישאות הכי גדולות בעולם, בסגנון של "חייך והעולם יחייך אליך בחזרה", הכל נכון! מי היה מאמין???
לא רוצה יותר לחפש אחרי האושר. הוא כאן. פשוט צריך לתת לו להיות.
שנה טובה לכולנו, וחתימה טובה. ובעיקר - הרבה הרבה אהבה.
אביתר בנאי ואפרת בן צור הם שני זמרים שאני מאוד אוהבת. פעם הם גם אהבו זה את זה, ואחר כך כנראה שלא. "ולא היה לי טוב כשהיית איתי", "אני כועס עלייך/ ומקווה שתכשלי .....אמן תישארי לבד לנצח", אלו משפטים שכתב בנאי לבן צור בשיר "תיאטרון רוסי". השיר הזה תמיד מרגיש לי כמו סגירת חשבון.
כשהקוסם ביקש ממני לעשות חשבון נפש לאהבה, החלטתי שגם אני רוצה לסגור חשבון עם אקס שפגע בי. לכתוב בדיוק ולפרטי פרטים את מה שאני חושבת עליו, לכתוב את אותו פוסט מורטום שלא כתבתי, במיוחד ליום כיפור, בנימה של יום הדין. זו הזדמנות מצויינת לסגור מעגל. הרי לכל אדם יש מכתב שלא כתב/שלח לאדם שפגע בו. יש אי-שם מקום בו כל המילים שלא אמרנו מתאספות למעין סטונהנג'. שם יושבות מאובנות המילים שלא הגיעו ליעדן.
ישבתי וכתבתי את כל המילים שתמיד רציתי לומר. היו שם הרבה סימני קריאה ושאלה. זה הרגיש כל כך טוב. יכולתי לראות את הטוקבקיה מלהגת את אותו דיבור לוהט. איך כל הבנות איתי. איך הבנים, אחרי שירדו עליי, יהיו בעדו: "גבר שלא נמשך הולך, מאמי/כונפה!", ויאללה מכות יאללה. יכולתי לקרא את הטוקבק של בחורה שתזהה את דפוס התנהגות שלו ואותו מהתיאורים ומיד ותאמר: "גם אני הייתי שם! פגשתי אותו, והוא נטש אותי בצורה דומה". איך אני יודעת שיש עוד כמה כמוני? כי הוא סדרתי. הוא גבר שאינו יכול להתחייב ואינו רוצה. את זה אמא שלו סיפרה לי לאחר הפרידה בפגישה אקראית ברחוב (איפה היית עד אז?).
רציתי לפרסם לפרטי פרטים את אותו איש עסקים שחולק את זמנו בין יבשות ואינו יודע כבר לאיזו מדינה הוא שייך. הוא הנוסע המתמיד שאינו נוחת בשום זוגיות. ושום מקום אינו הבית שלו, הוא מרגיש נוח באוויר, בחברת העננים הרכים, שאינם מבקשים ממנו דבר מלבד ריחוף אינסופי ולא מחייב.
אבל אז שוב, ברוח יום כיפור, ייסר אותי המצפון. הגעתי למסקנה שלכתוב "אני מאשים" לא יועיל לאף אחד. שעליי להמיר את חשבון הנפש החיצוני שלי לחשבון נפש פנימי ולהודות שאני רוצה לומר את המילים האלו כדי לתבוע את עלבוני, להשיב את כבודי. ושכל עוד אני מאפשרת שיתנהגו אליי בצורה מסויימת, כך זה יהיה. הבנתי שהכתיבה הזו של סגירת החשבון נובעת מצורך של האגו בנקמה - אסופת ורדים כמושים המושלכת בצד, ומישהו רוצה לזרוק לשם גפרור ולהצית מחדש משהו שמת מזמן.
שמחה היא מצב של התעלות מעבר לשניות. אתה שליו, שקט, באיזון פנימי מלא. שמחה היא לנצח, אושר הוא רגעי, נגרם על ידי משהו מבחוץ, ולכן, אפשר לקחת אותו ממך בחזרה, מבחוץ. אתה תלוי באחרים. וכל תלות היא שעבוד. שמחה מתעוררת מבפנים, אין לה כל קשר למה שבחוץ. היא לא נגרמת על ידי אחרים, אלא היא הזרימה הספונטנית של האנרגיה שלך. כשהאנרגיה עומדת במקום, כמו מים עומדים, אין שמחה.
תהיה עצמך. אינך יכול לאהוב, אלא אם כן הגעת לשמחה. בלי שמחה האהבה תהיה חלולה, ריקה וחסרת משמעות ותביא ייאוש, אומללות, סבל.
תמיד הייתי מאוהבת באהבה, וזה מה שחזר אליי מבחוץ. לפני עשר שנים, כשטרשת נפוצה הפכה לחלק ממני, הכל השתנה. כבר לא הייתי במלוא הדרי, והמגבלה תפסה בעיקר את החלל הפנימי בנפש שלי. הצורך שלי בקשר עם אנשים בכלל ועם גברים בפרט הלך ופחת, הגיעו הרבה אכזבות ועוגמות נפש, עד שהעדפתי לוותר מאשר להתמודד עם זה.
היום אני רוצה לשנות את זה, כי לא טוב היות האדם לבדו.
אני חושבת שצריך הרבה החלטיות ורצון לשנות, לפתוח דף חדש, כדי לגולל מול הקוראים, בשמך המלא, את מחשבותיך הכמוסות. לדבר על החולשות שלך ועל השאיפות שלך. להיות כל כך חשוף על במה כזאת מרכזית, מוארת בזרקורים וירטואליים חסרי רחמים.
כשמישהו רוצה להפסיק לעשן, להיגמל מאלכוהול, או לעשות דיאטה, הצעד המשמעותי ביותר הוא להכריז, קודם לעצמו ואחר כך לפני קהל - "אני מכור". עד שהמילים האלה לא יוצאות מהפה שלנו, אפשר להתחמק מהן. אנחנו הרי טובים מאוד בלעשות לעצמנו הנחות, כשזה רק בינינו לבין עצמנו. אבל כשאנחנו מתחייבים, לפני אנשים, זה כבר משהו אחר. זה אמיתי.
שירי, דורית ומיכל לא באו כדי למצוא את האהבה שלהן כאן, בערוץ יחסים, או להציע את עצמן לפני מחזרים פוטנציאליים. הן לא מעמידות את עצמן לשיפוט, לדירוג או להשוואות ביניהן. הן באו כדי להכין את עצמן לקראת האהבה - והן מאפשרות לנו הצצות לתוך התהליך המרתק הזה, שיזם קליוסטרו.
אני מאחלת הצלחה לשירי, לדורית ולמיכל, ולכל האחרים שתקועים בדרך לאהבה הטובה.
ולאלה שכבר הצליחו למצוא את האהבה הטובה שלהם - שמרו עליה מכל משמר. שמרו עליה שלא תתמסמס, שלא תישחק, שלא תברח.
אני מקווה שזה אפשרי.
שרית פרקול
לפנייה לכתב/ת 
