את הבחור מהפנטזיה אני הרי מכירה מצוין
קצת לפני גיל 40 הבנתי שגם הפנטזיה וגם המציאות, כל אחת בפני עצמה לא משהו. אז הלכתי ל"ראש יהודי", יש שם שיעורים על זוגיות שמעביר ישראל זעירא, ממשנתו של הרב קוק
ראיתי אותו. זה היה ביום שלישי באמצע השבוע, ובכלל לא רציתי לצאת. חברות שלי סחבו אותי ליום הולדת של מישהי שאני לא מכירה ובטח גם לא אכיר. והוא היה שם - עיניים חומות אסרטיביות, מראה גברי, חזק, כזה שכמעט נכחד מאזורנו, ועם זאת משהו רגיש, אבל לא מיידי. אז עזבתי את החברות, התיישבתי על הבר והסתכלתי עליו. והוא, אחרי איזה עשרה דרינקים, תפס אומץ וישב לידי. וזרמנו. במילים אחרות: שתינו, צחקנו, באנו אליי והיה מדהים.
מכירים את הפנטזיה הזאת? כשאני אראה אותו? כשהיא תראה אותי? שנתחבר והכל יהיה מושלם ונבין זה את זה ללא מילים?
אז זה לא באמת קיים. ברגע שהפנטזיה מתממשת, היא לוקחת פיקוד על המציאות ומבטלת אותה. הבחור שמולי כבר לא קיים, מי כן קיים? קיים הבחור של הפנטזיה, ואת ההוא מהפנטזיה אני מכירה מצוין.
קצת לפני גיל 40 הבנתי שגם הפנטזיה וגם המציאות, כל אחת בפני עצמה לא משהו. אז הלכתי ל"ראש יהודי", יש שם שיעורים על זוגיות שמעביר ישראל זעירא, ממשנתו של הרב קוק, ואני אוהבת את הרב קוק.
לא להשליך הכל על "ההוא מלמעלה"
השיעור הראשון דיבר על מה זאת אהבה ואיך בוחרים בן זוג. בתור אחת ששנים חיה עם אותו בן זוג שאף פעם לא בחרתי - ההוא מהפנטזיה - נשאלת השאלה: האם יש קריטריון לבחירת בן זוג, או שזו מין החלטה עיוורת? יש אומרים שצריך קשר מסויים, דמיון בין שני אנשים. אחרים אומרים שהכל מוכתב, והקדוש ברוך הוא מגלגל אותנו ומזמן לנו משהו אחר לגמרי. ישראל מדגיש, שאל לנו להשליך הכל על "ההוא מלמעלה". זה לא אמונה, אלא טיפשות. אנשים מערבבים בין המושג "הכל לטובה" שלאחר מעשה לבין בטלנות וחוסר לקיחת אחריות לפני המעשה. עלינו להתאמץ, לחפור, להתעמק עד שנגיע להחלטה מושכלת. מושכלת? כן, היות והרגש מאוד משתנה.
בפנטזיה שלי, אני והוא מסתכלים זה לזו בעיניים ויודעים. ישראל גורס אחרת. בעוד אני חושבת שהוא ואני צריכים להסתכל זה בעיני זה, ישראל טוען ששנינו צריכים להסתכל לאותו הכיוון, לאיזשהו אידיאל משותף, כיוון רוחני מסויים החורז את החיים הפנימיים שלנו. הכיוון הזה הוא כלפי מעלה. אם כך יהיו הדברים, הזוגיות הזו תהיה נצחית. כאשר שני האנשים המעורבים בתוך קשר שזה עתה מתחיל מסורים לאיזושהי אמת המהווה אידיאל בייסוד הקשר, אז הקשר יישאר. ערכים משותפים לדוגמה: אכפתיות לאותם נושאים, נתינה לאותם ערכים. אני יכולה לכעוס על בן הזוג, אבל באותה נשימה אני עדיין אוהבת אותו ומעריכה אותו את המוסרי שבו, שהוא היסוד האלוהי.
מה שלא חולף זו האהבה שלי אליו כאדם
זה לא שאני אוהבת את הגוף שלו, את זה שהוא עו"ד מצליח, את הכסף שיש לו בעקבות הקמת פרויקט מגורים על שטח שירש בגני צהלה, את התגובות שאנחנו מעוררים מהחברה כזוג, את הבצועים המפתיעים בתחום ההוא, אתם יודעים... כל אלו דברים בני חלוף. מה שלא חולף זו האהבה שלי אליו כאדם, ההכרה שלי בטוב שבו, ההערכה שלי לסולם הערכים שמנהל אותו. היכרות עם התחומים האלו והערכה רציונאלית שלהם ושל יכולתי להתנהל איתם היא הבסיס לבחירה מושכלת.
אל תסתכלו זה על זה ותצפו לקבל זה מזו אהבה. זו לא אהבה, זה אינטרס אגואיסטי, זה רגש לא יציב. חז"ל אומרים: "אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר - בטלה האהבה, אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם". עלינו להבין שלא מתחתנים בשביל לקבל אהבה, אלא בשביל לתת אהבה. אנחנו מחפשים יופי חיצוני ותכונות חיצוניות כמו חוכמה וחוש הומור. הם חשובים, אך הם לא העיקר.
ישראל מדבר על ההבדלים שבין המינים, הנפשיים והגופניים כאחד. השונות הזו מביאה לאינטראקציה מעניינת: לאיש רצון להוציא - לאשה רצון להכיל, והניגוד הזה יוצר הרמוניה והשלמה. שני המינים צריכים להיות שווים במעמדם, אבל לשניהם תפקידים ויכולות אחרות.
בתורה כתוב "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". ה' אומר שלאדם הראשון לא טוב להיות לבד, והוא יעשה לו את חוה. חז"ל הבינו שה' לא אומר את זה על אדם, אלא על אדם וחוה יחד. כשהאדם הראשון נוצר הוא נברא זכר ונקבה ביחד, גב אל גב. על הייצור האנדרוגיני הזה אומר אלוקים שהוא "לא טוב", הואיל והוא לבד ואין לו יכולת להתחבר. על כן הפריד אותו לשניים.
חיבור נוצר רק מתוך חיסרון, והחיסרון נוצר מתוך זה שפעם היה לך משהו, ועכשיו אין לך אותו. האינדיבידואליזם חשוב, אבל לעולם לא נהיה שלמים, עד שנצא מעצמנו ונתחבר לחצי השני, בכך אנחנו מוציאים לפועל את הרצון הכי עמוק הבוער בקרבנו, הרצון להיות אחד. חיבור עמוק ואמיתי, לא הדבקה פלקטית של שני אנשים שונים.
לפנייה לכתב/ת 
