על כסא הנידונים למוות: הטבע שלנו

גורלו של הטבע בישראל משול לעיתים לסצנה מתוך סרט הוליוודי: הנידון למוות יושב על הכסא ומחכה לזרם החשמלי שיסיים את חייו, אך בשניות האחרונות - ממש לפני שהמתג מופעל - נשמע צלצול טלפון מהחדר הסמוך. התובע המחוזי מודיע כי החליט לתת לנאשם חנינה, ויש לעצור את ההוצאה להורג.

כך היה בימים האחרונים בכל הקשור לכרייה בחולות סמר: הדחפורים כבר היו מוכנים בשטח, ספקי החול כבר תכננו את הרווח שצפוי להם ממכירת החול לקבלנים - ורק עתירה לבג"צ עצרה את הכול, ומנעה, לעת עתה, את הרס הטבע והנוף.

בישראל, לצערי, שיקולים סביבתיים עדיין אינם מקבלים את הכבוד הראוי להם. נכון, במוסדות התכנון הארציים רואים שינוי מסוים לטובה בשנים האחרונות אך במוסדות התכנון המקומיים, לעיתים קרובות מדי, "לא סופרים" את השיקולים הקשורים לסביבה.

מקבלי ההחלטות, כלומר ראש העירייה ומהנדס העיר, נוהגים לאשר יוזמות בנייה ופיתוח מבלי להבין את מלוא ההשלכות שלהן על הטבע, הנוף והסביבה. למרבה האבסורד, הרפורמה בחוק התכנון והבנייה דווקא מציעה לחזק את הסמכויות של מוסדות אלה.

רק מעט מבין התוכניות המוגשות היום למוסדות התכנון מחוייבות בתסקיר השפעה על הסביבה, שבודק את מכלול ההיבטים הסביבתיים של התוכנית. וגם אז, חוות דעת זו, מקצועית ככל שתהיה, אינה חורצת גורלות של תוכניות.

מעניין מה היה קורה לו הייתה מוגשת למוסדות התכנון חוות דעת כלכלית שהייתה קובעת באופן חד משמעי כי ליוזמה אין סיכוי להצליח, ושצפויים לה הפסדים גבוהים בהרבה מההשקעה. האם מישהו מעלה בדעתו שתוכנית מעין זו הייתה מאושרת? ברור שלא. אז מדוע כשמדובר בחוות דעת סביבתית, שקובעת שלתוכניות מסוימות יש השפעה שלילית על הסביבה, הטבע והנוף, ושהיא צפויה לגרום לאזור נזק בלתי הפיך - הן מאושרות בכל זאת?

לא נגד פיתוח

לאחרונה הזדמן לי, במסגרת פנייה לבית משפט, לעיין בקורות החיים של איש שמירת טבע וותיק. אני מכיר את האיש מתחילת עבודתי בחברה להגנת הטבע, אך אפילו אני הופתעתי והתרשמתי מכמות הידע שלו, מרמת השכלה הרלוונטית ומעל לכל מאהבתו לשטח - לארץ ישראל, לכל רגב אדמה.

בכל מדינה נורמלית, חוות דעת סביבתית של אדם כזה, בעל עשרות שנים של פעילות למען הטבע, הייתה קובעת אם תוכניות מסוימת תקודם או לא. רק כאן מוסדות תכנון ויזמים רואים לעיתים בו ובשכמותו "נודניקים", שמעכבים פיתוח ו"תוקעים" תוכניות בנייה.

ארגוני הסביבה, בניגוד למה שטוענים לא פעם מתנגדיהם, אינם נגד פיתוח. הם רק מעוניינים שבכל יוזמה חדשה ייבחנו מספר חלופות, ושזו שתיבחר לבסוף תהיה הטובה ביותר לסביבה, זו שהשפעתה על הטבע ועל ערכי הנוף המיוחדים של הארץ תהיה הקטנה ביותר - אם בכלל.

מוסדות התכנון, בעיקר המקומיים, צריכים להקשיב לנציגים הסביבתיים לא להילחם בהם; הם צריכים להתייעץ עימם ולא להיאבק בהם; הם צריכים לקבל את חוות הדעת שלהם ולא להתעלם מהם. ועד שזה יקרה, הטבע של כולנו ימשיך לשבת על הכיסא בעיניים עצומות, לחכות לזרם החשמל הסופי ולקוות, עד השנייה האחרונה, לשמוע את צלצול הטלפון הגואל מהחדר הסמוך.