כך התחלף החיוך הביישני שלי בלשון חדה כתער

הוא היה בן תשע. אני הייתי בת שבע. והחיים בעיר החטאים הראשונה בני-סרק נראו מרגשים וסוחפים במקום אפורים ושוממים.

כל ערב הוא ניגש אלי, מכל הילדות בשכונה, ואמר לי – "רוצה?" ואני הייתי מסמיקה במבוכה עמוקה והולכת אחריו אל חדר המדרגות, או אל החצר האחורית, או אל ביתן האשפה, או סתם מאחורי הקיר. הוא היה ממשש לי את התחתונים ואני הייתי מדמיינת שאנחנו בעל ואשה ושמותר לו לעשות את הדברים האלה, שהשנים הראשונות שלי על האדמה הקדושה שזכיתי להיוולד בה הטיפו לי שעדיף בלעדיהם.

חוץ ממנו שמרתי על צניעות מושלמת

היו עוד ילדים בשכונה שרצו לקחת אותי אל החצר האחורית, אבל אני לא הייתי ילדה כזאת. הרגשתי בטוחה רק עם אודי. חוץ ממנו שמרתי על צניעות מושלמת. אחד הספיק לי, תודה רבה. אור הירח החיוור היה מסתנן ומציץ עלינו בלי בושה כשאודי היה ממשש אותי שם, הוא היה הגיבור הגדול שלי ואני הייתי הילדה הכי אהובה עליו בשכונה. עובדה.

השנים עברו בטיסה מפתיעה. אודי נסע ללמוד בישיבת ערוגה בעיר החטאים המקורית, ירושלים, ואני חיכיתי בסבלנות שהוא יגיע לביקורים וימשש אותי שוב. אחת לשבועיים ישבתי על המדרכה מול הבית שלו ברגליים משוכלות, עם חולצה לבנה, חצאית משובצת וגרביים לבנים, מסתכלת עליו בחיוך ביישני. הוא היה מחזיר לי מבט מבולבל של אחד שמנסה להזכר מאיפה לעזאזל.

הרבה דמעות שטפו את פניי והרבה כעס שצף את גרוני, אבל למדתי את עובדת החיים הראשונה: אין כזה דבר קרנבל שמח בלי נשמות שיכורות אחריו.

שנים אחרי האכזבה ההיא, עמוק בתוך עיר החטאים האמיתית, חמושה בזיכרון המתוק, שמתי לי למטרה לשחזר אותו. התחלתי לחפש את מי שיחזיר לי את מה שנלקח ממני מוקדם מדי. הלכתי ליותר מדי מועדונים ורקדתי עם יותר מדי גברים. חלקם באמת מיששו אותי הרבה יותר טוב מאודי, אני לא אומרת. אבל הסומק הביישני שהביא לי חלומות על חיים עם הרבה טעם ולב שנפתח בשמחה ואהבה אל מישהו שאיתו כדאי – הסומק ההוא נעלם ופינה את מקומו לאופי נבזי. החיוך הביישני התחלף בלשון חדה כתער ובציפורניים מחודדות, שורטות. מי שרצה לחבק נשלח ללא הינד עפעף לחפש את החברים שלו.

יום אחד, יותר מדי שנים אחרי הסמטאות של בני-סרק, צלצל הטלפון על שולחן העבודה שלי במשרד המשעמם-תחת שעבדתי בו, וכנגד כל הסיכויים, הקול מהצד השני אמר: "היי בלה, לא בטוח שתזכרי אותי, קיבלתי את הטלפון שלך מתקווה, זוכרת אותה? היא אמרה לי שאת בתל אביב עכשיו. מדבר אודי. יש מצב שאת זוכרת אותי?"

"אודי? תזכיר לי? מטר ארבעים גובה ושני מטר רוחב? אף מנוזל וחטטים במקום פנים?"

"זוכרת את הפגישות הקטנות שלנו? חה חה חה..."

"בדיוק!" צהל אודי כיאה למוח של שבלול שחיים סתמיים הצליחו למעוך, "זה אני! מה שלומך! התחתנת? אני התחתנתי. יש לי שלושה ילדים ובית יפה ועבודה לא רעה בכלל. תגידי, אני מגיע לתל אביב לפעמים. רוצה להיפגש לקפה או משהו? זוכרת את הפגישות הקטנות שלנו? חה חה חה..."

"אשה וילדים, אה?" הראש שלי עבד שעות נוספות, "לא יודעת מה להגיד לך, נשמה, יש לי רעיון יותר טוב, ואם אני זוכרת נכון, היית ילד מאוד אמיץ ונועז. אז תקשיב. תשריין לפחות ערב שלם, נניח ביום חמישי הקרוב, ופגוש אותי במועדון ברחוב השרון בתל אביב, 'הדנג'ן'. אני אסמס לך את הכתובת. אין צורך שתחפש אותו בגוגל. זה מועדון ממש נחמד עם אנשים ממש נחמדים, יש לי שם כמה חברים שאני אשמח שתכיר, מאוד מתורבתים ומעודנים. נראה לי ששם נוכל לשחזר כמה זכרונות חלומיים. מה אתה אומר?"

אני לא יודעת אם אודי הגיע או לא הגיע אל הכתובת ששלחתי לו. אני מקווה שכן. באותו ערב הלכתי לשתות עם חברה ועשיתי עיניים לאיזה ערס מהצד השני של הבר. מידי פעם נדד הדמיון שלי אל אודי המגושם נכנס בעיניים נוצצות אל הדנג'ן כדי לפגוש אותי, ובמקום זה זוכה למחזות המרנינים של שוטים, כלובים, בגדי עור וחלומות שאפשר לספק.

כשהנייד שלי צלצל בבהלה עם השם שלו על הצג התפשט לי חיוך ענק של תענוג על הפנים וחציתי את הבר, לעבר הערס. שאלתי אותו אם בא לו לשחק קצת.