שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: AP
    "לא נכנענו". המתבצר מכנסיית המולד נזכר
    תשע שנים מאז גורש לאירלנד, מספר ג'יהאד ג'עארה ל-ynet איך הפך למבוקש, איך השתתף בהקמת גדודי חללי אל-אקצה, איך התבצר 39 ימים בכנסייה בבית לחם ואיך הוא מתגעגע לביוב הזורם במחנה הפליטים אל-ערוב. המצב המדיני מאוד מזכיר לו את ימי טרום האינתיפאדה, וכשהוא נשאל לגבי הטענות שהוא ממשיך לעסוק בטרור, הוא משיב בלאקוניות: "זה מה שאומרים"

    "יום או יומיים לפני הגירוש, החלו להגיע המספרים האמיתיים של אלה שישראל מבקשת לגרש - והיינו המומים. ידענו כל הזמן שמדברים על שבעה בלבד - והנה אנחנו שומעים שעומדים לגרש 39 - 13 לאירופה ו-26 לעזה. אמרו לנו שאנחנו מגורשים עד שידונו בתיקים שלנו. לא חשבנו שזה יימשך כל כך הרבה זמן - וזה כבר נמשך כמעט תשע שנים".

     

    את הדברים האלה אומר בראיון ל-ynet ממקום מושבו באירלנד, ג'יהאד ג'עארה, יליד מחנה הפליטים אל-ערוב שמדרום לבית לחם, מהבולטים שבמתבצרי כנסיית המולד וממנהיגי "גדודי חללי אל-אקצה", הזרוע הצבאית של פתח, שהובילה את הלחימה נגד צה"ל בגדה. ג'עארה נפצע בעיר העתיקה של בית לחם, בקרב האחרון לפני ההתבצרות, ובמשך כל 39 הימים, מתחילת אפריל ועד 10 למאי 2002, לא הפסיקו החיילים לקרוא בשמו ולבקש ממנו ומעשרות המתבצרים האחרים להסגיר את עצמם.

     

    "המלחמה הנפשית היתה החלק הקשה בתקופה ההיא", הוא אומר. "הצבא הישראלי היה משמיע קולות שלא אפשרו לנו לנוח. ירי לתוך הכנסייה, והיו הרבה מאוד פצועים ושמונה חללים. השניים הראשונים מהם נשארו בתוך הכנסייה 20 ימים. הביאו את האמהות של המתבצרים כדי שילחצו באמצעותן על הבנים. היה חסר לנו אוכל, והיו גם קשיים נוספים". אבל למרות הכל, הוא אומר, "לא נכנענו ולא הסגרנו את עצמנו - ויצאנו רק בהסכם ובפיקוח אירופי ואמריקני".

     

    "הכנסייה נראתה כמקום הבטוח ביותר"

    ג'עארה דוחה את כל הדיווחים שהופצו בזמנו, לפיהם המתבצרים התנכלו לאנשי הכנסייה, בזזו את רכושם ופגעו בהם. "מקור הידיעות האלה היה הצבא הישראלי, כחלק מהתעמולה שלו", הוא אומר. "כל הדיבור על פגיעה בכמרים ובנזירים היה שקר. איך לא נמצאו הדברים שבזזנו כשיצאנו? הרי עברנו חיפוש מדוקדק. אנשי הכמורה והנזירות טיפלו בנו בצורה מרגשת, ולא כמי שנאנסו לעשות זאת. היחס שקיבלנו בכנסייה לא יישכח לעולם. שישאלו את הנזירה החולה שסירבה לצאת לטיפול, כי היא חששה לשלומנו אם תצא, וכאות הזדהות איתנו".

     

    ג'יהאד אומר כי הכנסייה הייתה המפלט האחרון של עשרות חמושים. "הקרב האחרון שלפני ההתבצרות בעיר העתיקה היה קשה מאוד - ירי אינטנסיבי, ארבעה מסוקים מעל הראש, עשרות טנקים וכוחות שמכתרים אותנו. הכנסייה נראתה כמקום הבטוח ביותר".

     

    ב-10 במאי, לאחר 39 ימים בכנסייה ולאחר חקירה מהירה במשטרת גוש עציון, בנוכחות משלחת אירופית ומשלחת אמריקנית, גורשו 26 מתבצרים לעזה ו-13 אחרים הועברו לנתב"ג, משם לכמה ימים בבקפריסין ואחר כך למדינות אירופה השונות.


    ג'עארה. "אם מגדירים אותי טרוריסט כי לחמתי נגד הכיבוש - אני גאה"

     

    ג'עארה רחוק מלהיות מרוצה ממצבו כיום. באירלנד, לדבריו, הוא נמצא ב"כלא גדול". הוא לא יכול לעזוב את המדינה, וחופש התנועה שלו מוגבל. את הבוקר הוא פותח במעקב אחרי החדשות בשטחים, וקצת ספורט. הוא נפגש עם חברים שרכש, מדי פעם מרצה באוניברסיטה או בעמותה התומכת בפלסטינים - ושוב ספורט וחדשות מהמולדת.

     

    במערכת הביטחון טוענים שבין לבין ג'עארה היה מעורב, גם ממקום גלותו, בהפעלת מחבלים. בין היתר טענו כי הוא עובד בשיתוף פעולה עם קייס עובייד, האזרח הישראלי מטייבה שהפך לבכיר בחיזבאללה וחטף את אלחנן טננבאום. כשהוא נשאל על כך, הוא משיב בלאקוניות: "זה מה שהם אומרים".

     

    סיפורו של מבוקש

    ג'עארה הפך למבוקש מהיום הראשון של אינתיאפדת אל-אקצה בשנת 2000, אז היה מעורב בהיתקלות החמושה הראשונה ביריחו, שם שירת כאיש ביטחון ומדריך אימונים במנגנון הביטחון המסכל. כבר אז, סומן על ידי צה"ל והשב"כ.

     

    אבל זו לא נקודת ההתחלה. את ההיכרות שלו עם הישראלים עשה ג'עארה הרבה לפני כן, ביום הולדתו ה-13 ב-1984, אותו חגג בכלא הישראלי, בעקבות זריקת אבנים ובקבוקי תבערה על ג'יפים של צה"ל במחנה הפליטים שבו נולד.

     

    את התיכון סיים בבית ספר מיוחד בחברון, והמשיך ללימודים אקדמיים בחינוך ובפסיכולוגיה במכללה של אונר"א ברמאללה. במהלך לימודיו, כשכבר היה מוכר כפעיל פתח, מונה לתפקיד אחראי אבטחת האישים ב"אוריינט האוס" בירושלים, תפקיד בו שימש עד 1997, כשהצטרף למחלקת האימונים של הביטחון המסכל ביריחו.

     

    בינתיים התחתן ונולדו לו ארבעה ילדים. השניים הראשונים, עודאיי וקוסאיי, נושאים את שמות בניו של סדאם חוסיין, כאות הערכה של ג'עארה לשליט העיראקי. בן נוסף הוא מוחמד, והצעיר, סאמד, נולד ביום שהגיע לאירלנד.

     

    כך הקמנו את גדודי חללי אל אקצה

    ג'עארה, שבמערכת הביטחון מייחסים לו מעורבות בפיגועים ושילוח מתאבדים לישראל, נזכר איך חודשיים אחרי תחילת האינתיפאדה, הנהגת השטח של הפתח החליטה לארגן את כל הפעילים, שכבר עסקו באופן עצמאי בפיגועי ירי, במסגרת מרכזית של הארגון.

     

    "כשלון המשא ומתן בקמפ דיוויד ואחריו, הדיכוי הישראלי של ההפגנות הלא אלימות בימים הראשונים של האינתיפאדה והעדר כל אופק מדיני, הובילו להקמת הגדודים", הוא מספר. עד מהרה, כבר לא היה מדובר בפעילים בודדים או חוליות, אלא זרוע מאורגנת המושתתת על מאות פעילי פתח ואף יותר באזורים השונים, שמרביתם היו גם אנשי מנגנוני הביטחון השונים של הרשות. ג'עארה מסרב למסור פרטים על המימון הראשוני לפיגועים הראשונים או על הכוונת המדיניות ולא חושף מי נתן את ההוראות. "אלו פרטים בטחוניים ואני לא יכול לפרט", הוא אומר.


    ג'עארה בימי ההתבצרות בכנסיית המולד 

     

    לאחר ההתארגנות הראשונית, הצליח ג'עארה לחמוק מתחת לאף של צה"ל, מיריחו לרמאללה - ומשם לבית לחם. "רציתי להיות קרוב למשפחה באל-ערוב", הוא מסביר. תקופת היותו מבוקש, לדבריו, לא היתה קלה, "אבל למזלנו, האוכלוסיה תמכה בנו, חיזקה ופשוט חיבקה אותנו - וזה עזר לנו להיאבק. לא מאבק כדי להרוג ישראלים, אלא מאבק כדי לזכות בחופש שלנו".

     

    ג'עארה לא מסכים שהמושג "מאבק" מקביל למה שהישראלים תפסו וחוו כטרור אכזרי, ולא מוכן להגדיר את עצמו טרוריסט. "אני לא מתכוון להתווכח עם זה", הוא אומר, "אבל אם הישראלים מגדירים אותי כטרוריסט, כי לחמתי נגד הכיבוש ולמען השחרור שלנו, אז אני גאה להיות טרוריסט. מעולם לא חשבנו ולא האמנו שצריך להרוג בשביל להרוג".

      

    39 ימים במקום הקדוש ביותר לנצרות

    בשנה הראשונה של האינתיפאדה הלכו וגברו הפיגועים של גדודי חללי אל אקצה והארגונים האחרים, ולבסוף הגיעה "חומת מגן": "היו קרבות קשים, והישראלים שלחו עוד ועוד כוחות. נסוגנו, נפצעתי, ואז התקבלה ההחלטה ללכת לכנסייה".

     

    מאות אנשים היו בכנסייה, מספר ג'עארה. אזרחים מפוחדים, אנשי ביטחון רגילים, חמושים, מבוקשים "ואפילו המושל של בית לחם, מוחמד מדני, היה איתנו. היה לחץ, היה מתח, היו צעקות פה ושם - אבל לא היו מריבות או משהו כזה. להיפך - היתה הבנה גדולה בינינו. סיכמנו על סדר יום ועל סדר ומשמעת, ועל הוראות תנועה בתוך הכנסייה".

     

    המחסור באוכל, הלחץ הישראלי והעצבים לא שכנעו את חברי הקבוצה הבכירה להסגיר את עצמם. "זה היה ניצחון שלנו על הישראלים, על הכוח ועל הטכנולוגיה שלהם. העמידה שלנו לא היתה דבר של מה בכך. זו הסיבה שכדי להתנקם בנו, הישראלים העלו את מספר המועמדים לגירוש משבעה, כפי שדרשו בהתחלה, ל-39 מגורשים לעזה ולאירופה".

     

    ג'עארה לא מצטער על מה שעשה במהלך שנות האינתיפאדה. "הקרבתי רק את המועט למען פלסטין ולמען התקווה שילדינו יחיו בכבוד ובמדינה עצמאית משלהם". בינתיים, הוא ממשיך לחלום על חזרה לשטחים.

    "אני מעדיף את המחסומים של הגדה ואת הביוב של מחנה הפליטים שלי על גן העדן של אירופה", הוא אומר.

     

    הוא אינו מאמין שהמשא-ומתן המדיני המתנהל בימים אלו יחזיר אותו לשטחים, למרות שלדבריו, הרשות הפלסטינית מעלה את עניינם בכל פגישה מדינית. "אני לא מאמין במשא-ומתן", הוא מסכם. "להיפך, אני רואה התעקשות ישראלית בעניין ההתנחלויות וסוגיות אחרות, וזה נראה די דומה לתקופה שקדמה לאינתיפאדה, כשהכישלון במשא ומתן הוביל להתקוממות. אנחנו כנראה מתקרבים לפתחה של תקופה די דומה. השאלה מתי, בתגובה לסרבנות הישראלית, יבוא הפיצוץ הבא".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ג'עארה. נמצא ב"כלא גדול"
    צילום: רויטרס
    ימי ההתבצרות (ארכיון)
    צילום: רויטרס
    צילום: גלי תיבון
    חיילי צה"ל מול כנסיית המולד (ארכיון)
    צילום: גלי תיבון
    מומלצים