שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כאן חיים בכיף: לגור במערה, בסירה ובמכונית

    חג סוכות הסתיים, הסוכה פורקה, הקישוטים נדחסו לארון וכבר לא ישנים תחת סכך זרוע כוכבים. אבל כשאנחנו חוזרים למיטה הנוחה, יש כאלה שגרים כל השנה בבית נטול בטון וללא יסודות, שלפעמים גם אפשר להזיז מתי שרק רוצים. והם אוהבים את זה

    אבות אבותינו בילו חלק ניכר מזמנם במגורים ארעיים, כמו מערות, סוכות ואוהלים. אלפי שנים אחר כך אנו נדרשים לשמר את המנהג הקדום בפרק זמן סמלי של שבוע אחד בשנה. אולם מסתבר שגם היום, בראשית המאה ה-21, יש אנשים בעולם המתגוררים במבנים נטולי יסודות וללא קירות בטון סביבם - כל השנה - ומבחירה.

     

     

    נפגשנו עם שלושה אנשים שבחרו לחיות כך בישראל ולא - לא מדובר בכוכבי עספור, שמתגוררים בבמהלך הסדרה באוטובוס. הראשון, ניסים כחלון (66), גרוש ואב לשלושה ילדים, הוא דמות שמוכרת היטב לתושבי הרצליה - לפני שנים רבות הוא החליט לקבוע את מקום מגוריו במערה אותה חפר במו ידיו ממש, בחוף סידני עלי.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    המקום עצמו מזכיר יצירת אמנות מיוחדת - מערכת סבוכה של מנהרות חצובות במורד סלע הכורכר עד לחוף הים. הקירות, התקרות, ובעצם כל חלקה פנויה, מעוטרים באינספור צדפים, אבנים, חלקי קרמיקה, מרצפות ורעפים, שכחלון גילף במהלך למעלה מ-30 השנים שבהן הוא מתגורר במקום. "כשבאתי לפה קראו לי משוגע. לא מקבלים את זה. יש עוד הרבה מה לעשות במקום ואני לבד".

     

    כחלון חי כיום מכספי הביטוח הלאומי, לאחר שלפני 4 שנים הוצא צו סגירה לבית הקפה אותו ניהל במקום. "אני מקווה שבית הקפה  יחזור לעבוד כי אני רוצה לחיות בכבוד. היום אין לי מספיק עצים בחורף להסקה, קשה לי לשלם חשבונות. הכל בצמצום, וזה קשה", הוא אומר.

     

    מוויאטנם לחופי יפו

    זמר אלטיצר, מוזיקאי (23), מתגורר זה כשנה בסירה בנמל יפו. הסירה עצמה למודת קרבות, והשתתפה במלחמת ויאטנם ובמלחמת יום הכיפורים. כיום היא קשורה אל המזח ומשמשת לו כבית וגם כאולפן חזרות, שבו הוא מקבל תלמידים לשיעורי גיטרה, בס, פסנתר, כינור ותאוריה.

     

    בשנה האחרונה עמל אלטיצר על שיפוץ ושדרוג הספינה במטרה להפוך אותה לחלל נוח יותר לתלמידיו, ובעתיד הוא מקווה לעשות גם אולפן הקלטות במקום. אלטיצר מספר שמדובר באורח חיים שמאוד מתאים לו ושמשתלב עם עיסוקיו, ואף אינו פוסל להמשיך לחיות בצורה זו גם בעתיד, לכשיקים משפחה. 

     

    חי בדרכים

    ואחרון - דורון סנדרוביץ' (33), אמן ויוצר שמתפרנס כיום מעבודות שיפוצים, חי כבר שלוש שנים בדרכים. את מסעותיו ברחבי הארץ הוא החל כטרמפיסט, אך לאחר מספר חודשים רכש מכונית שבפועל - משמשת לו כרגע כבית. סנדרוביץ' מספר כי מדובר באורח חיים מאוד ארעי וחופשי, כאשר אין יום כמעט, שדומה למשנהו.

     

    לעיתים, כאשר יש לו פרוייקטים ארוכי טווח - הוא מתאכסן אצל מזמיני העבודה לתקופה מסוימת. חלק ניכר מהחורף האחרון הוא העביר במדבר, ובמקרים אחרים הוא מבלה את הלילות באוהל על חוף הים, שוהה אצל חברים או משפחה, ובמקרה הכי גרוע - נדחס לישון בתוך המכונית הקטנה עצמה. את החוויות ממסעותיו הוא תיעד בשירים וסיפורים קצרים, שרוכזו בספר אותו הוא מקווה לפרסם בעתיד הקרוב.

     

    מהפרה היסטוריה ועד ימינו

    תופעת המגורים הארעיים קיימת החל מתקופות פרה היסטוריות - ועד לחברות מסורתיות שעדיין מפוזרות ברחבי העולם. לדברי הפרופסור לארכיאולוגיה אהרון מאיר, מהמחלקה לארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן ומנהל החפירות בתל צפית - גת פלישתים, הסוכה היא אחד המבנים המינימליים והקדומים ביותר שהקימו בני האדם.

     

    "באתר הפרהיסטורי בנחל אורן בכרמל, מלפני עשרות אלפי שנים, יש עדויות ארכיאולוגיות לסוכות פשוטות", אומר מאיר.
    "לפני כמה שנים התגלה גם בכנרת אתר מדהים, אחרי שהמפלס ירד משמעותית: כפר ציידים-לקטים מלפני כ-20 אלף שנה, שבגלל הרטיבות שרדו בו חלק מהענפים ששימשו לבנות את הדפנות והגגות של הסוכות".

     

    מאיר מסביר, כי הסוכה היא אחד המחסות הפשוטים ביותר להקמה, והיא יכולה לשמש עד היום הן חקלאים שמקימים סוכה בשדה, והן חיילים שמקימים סוכת מסתור. "אוספים מהסביבה כמה ענפים וזרדים, כמה אבנים, ותוך שעתיים של עבודה יש סוכה ללון בה. זו לא הסוכה שאנו מכירים בהלכה היהודית, שמבוססת על הלכות המשנה והתלמוד מהמאות הראשונות לספירה - אבל הרעיון נמצא שם".

     

    לדברי מאיר, הסוכה מתאימה לאקלים יבש וחם, ולא לאזור גשום, ועל כך מעיד המנהג היהודי לומר את תפילת הגשם רק בשמחת תורה, ולא במהלך חג הסוכות.

     

    האם זורם בנו דם של נוודים שוכני אוהלים, עוד מימי אברהם אבינו ומשה רבנו? מאיר: "לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות או היסטוריות לתקופת האבות, ולא מצאו את המחנה של בני ישראל ברפידים או את המקום בו משה הכה בסלע, אבל יש לנו מספיק מקורות מהמזרח הקדמון כדי לדעת שאנשים נדדו והקימו אוהלים. בתבליטים אשוריים, למשל, מתקופת מלכי בית ראשון - מ-700-600 לפני הספירה - רואים אוהלים הדומים לאוהלי הבדואים - שעשויים ממסגרת עץ, בדים ועורות". 

     

    מחיר אוהל משיער עזים: עשרות אלפי שקלים

    האנתרופולוג עמנואל מרקס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מספר שגם בימינו חיים בעולם עשרות מיליוני נוודים: בדואים בערב הסעודית, בירדן או בסוריה, שבטים שונים באיראן, במונגוליה, בסין או במזרח אפריקה, וכן ציידים ולקטים שנודדים ביערות האמזונס בדרום אמריקה. 

     

    בישראל של היום, טוען מרקס, ניתן לאמוד את מספר הבדואים המתגוררים באוהלים באלפים בודדים. לדבריו, רבים מהבדואים שלא עברו למגורי קבע עירוניים, מתגוררים במגורים ארעיים זולים יותר מאוהלים, כמו צריפים: "אוהל משיער עזים הוא מבנה יקר מאד - מדובר על עשרות אלפי שקלים".

     

    גם החזקת העדרים היא עסק יקר: "היום יש מעט אנשים בישראל שמחזיקים בעדרים ממש, כי ההוצאות הנלוות גבוהות: צריך לשכור שטחי מרעה מהגורמים המחזיקים בהם - מנהל מקרקעי ישראל, הצבא, הקרן הקיימת לישראל, או קיבוצים ומושבים.

     

    רק בעלי עדרים גדולים יכולים לעמוד בזה בישראל, ואז הם עצמם יכולים לגור עם המשפחה בבית או בצריף, ולהשתמש ברועים שכירים או באחד מבני המשפחה שלוקח את העדר למקומות רחוקים יותר - והוא עצמו ישן בחוץ או באוהל קטן".


    קול קורא לנדוד

     

    לשאלה מהו המפרט הטכני של מגורים באוהל בדואי מסורתי, משיב פרופ' מרקס: "האוהל עשוי מיריעות של שיער עזים שנארגות בעבודת יד בידי נשים בדואיות. הצבע האופייני הוא שחור - הצבע של העזים במזרח התיכון".

     

    איפה קונים אוהל: "הבדואים בישראל קונים לרוב את האוהל בירדן, כי בארץ אין מספיק עזים. קונים יריעות באורך של מטר ומחברים אותן לאוהל".

     

    מה משך ההקמה: "מספר שעות".

     

    פתחים וכיווני אוויר: "האוהל נטוע תמיד מצפון לדרום והכניסה והיציאה היא מכיוון מזרח. כשמישהו מת מוציאים אותו מהצד המערבי. הצד המזרחי פתוח לשמש, ומי שמתקרב לאוהל תמיד עושה מאמץ להגיע אליו מהצד המזרחי. האוהל מורכב מגג קבוע ומקירות שאותם אפשר להרים לאיוורור בהתאם לצורך.

     

    "כשאפשר - פותחים את השוליים בצד המזרחי. כשהדופן המזרחית סגורה - אדם שמתקרב לאוהל צריך לסמן את עצמו, למשל באמצעות שיעול. אסור לאדם להיכנס לאוהל בלי שהוזמן, אלא אם כן השוליים מורמים ואז הוא יכול להתקרב".

     

    חלוקה פנימית: "האוהל מחולק לשניים על ידי פרגוד של צמר. החלק הצפוני מיועד לגברים, והדרומי לנשים ולילדים. לא תמיד יש חלוקה כזו - היא קיימת באוהלים הגדולים יותר, ובאוהלים שמשמשים לאירוח. האורחים, לרוב גברים, באים לחלק הצפוני, ושם גם מכינים את הקפה. אורח שמגיע לאוהל יבוא לרוב מכיוון הצד הצפוני ויעבור לצד המזרחי, כדי שלא להפתיע את הנשים". 

     

    שינה: "כולם ישנים ביחד בחלק הדרומי, אליו לא מכניסים אנשים חיצוניים. אם יש אורח, הוא יישן בחלק הצפוני".

     

    בישול: "את הבישול עושים בתוך האוהל, בחלק הדרומי. בטבון מבשלים רק במבנה קבע, ואילו באוהל מבשלים או על מדורה, שעליה שמים את הסיר או את הקפה, או בפרימוס - כיריים הפועלים על נפט".

     

    ריהוט: "בחלק הדרומי מחזיקים את הרכוש. הבגדים מאוחסנים בארגזים מעץ או ממתכת. את כלי המיטה או את המזרונים ואת המחצלות עורמים בצד האוהל בשעות היום, ובלילה פורשים אותם".

     

    רחצה: "מתרחצים באוהל במים שמביאים בקערה. זו אותה קערה גדולה שבה גם אוכלים את הכבש, ומכבסים את הכביסה".

     

    דיור לבנים ממשיכים: "באוהל ישנים בני המשפחה הגרעינית - הורים וילדים. אם יש תוספת - למשל סבא - הוא יכול לישון בצד של הגברים או להקים לו אוהל קטן ליד. כשהבן מתחתן מקימים לו אוהל נפרד, באותו מחנה. גבר לא גר עם אישה שהיא לא אשתו, אפילו כשמדובר בקרובי משפחה".

     

    תכנון המאהל: "האוהלים מוקמים בשורה עורפית, מצפון לדרום, כשהחבלים של האוהלים מצטלבים זה בזה - כנראה כדי למנוע מעבר של בעלי חיים. יש עדות לכך שפעם היו מקימים את האוהלים בצורת ח', כי היה צורך להתגונן מפני אויבים, אבל בדורות האחרונים תמיד מוצאים שורה של אוהלים".

     

    בחירת המיקום: "האזורים בהם מקימים את האוהלים קבועים, אבל אין אתר קבוע. יש בדרך כלל חניות קבועות לחורף ולקיץ, אבל לא ממש אותה נקודה. מניחים שאזור קבוע יהיה יחסית מזוהם, כיוון שאת הצרכים עושים באזור האוהל אבל במרחק ממנו, למשל בשיפולי הגבעה".

     

    עמידות לגשם: "בשיער העזים יש נקבוביות וכשיורד גשם הן מתרחבות ונסגרות. אם האוהל טוב וחדש יחסית הוא אטום לגשם".

     

    מונגוליה: גרים באוהל גם בתוך העיר

    מגוריהם של השבטים הנודדים במונגוליה, לעומת זאת, נראים אחרת לגמרי, כשההבדל המרכזי הוא כמובן האקלים הקר. לדברי מרקס, "האוהל המונגולי, המכונה יורט, הוא מבנה מסורתי שנמצא בשימוש מאות שנים, וגם מונגולים רבים שעוברים העירה ממשיכים לגור במבנים מסוג זה".


    מחנה תיירים במונגוליה

     

    הנוודים המונגולים מחזיקים בעדרים של סוסים, בקר, יקים, גמלים וכבשים. "זה עסק מאוד מכניס, ומי שעוסק בנוודות של גידול בהמות נמצא בדרך כלל ברמה כלכלית גבוהה יותר מאשר החקלאים", אומר מרקס, "החזקת העדרים דורשת השקעה ענקית של שעות עבודה - זו עבודה יומיומית של רעייה וטיפול בעדר. אבל מגדלי העדרים נהנים מכך שהבשר הוא מוצר יקר ומחירו הוא בערך פי 10 מדגנים".

     

    חומרים: "היורט הוא אוהל עגול העשוי ממסגרת של עץ, שעליה שמים שכבה של לבד העשוי מצמר כבשים. זה מבנה נייד, אבל הוא נראה הרבה יותר כמו בית".

     

    משך ההקמה: מספר שעות.

     

    פתחים וכיווני אוויר: "ליורט יש דלת כניסה ממש - עם צירים, ואפשר גם לפתוח חלונות בתוך הלבד".

     

    חלוקה פנימית: "היורט הוא ממש כמו בית רגיל, אבל אין בו חדרים - בצד אחד מבשלים ובצד אחד ישנים. על המיטות יושבים. אין חלוקה לגברים ולנשים - המונגולים יותר פתוחים מהבדואים מבחינה חברתית".

     

    בישול וריהוט: "ביורט יש רהיטים ממש - ארונות, מיטות, וכלי בית. במרכז היורט יש בדרך כלל תנור עם ארובה שיוצאת באמצע הגג, ועליו מבשלים בסירים ובמחבתות. הגיוון של כלי הבישול הרבה יותר עשיר מאשר אצל הבדואים".

     

    ניידות: "את האוהלים מעבירים ממקום למקום באמצעות סוסים, יקים, או גמלים - שבניגוד לגמלי הנגב - מתהדרים בשתי דבשות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כחלון. מערה על שפת הים
    צילום: אסי כהן
    אלטיצר. מי צריך בית כשיש סירה
    צילום: אסי כהן
    סנדרוביץ' במכוניתו
    צילום: אסי כהן
    גם בצבא משתמשים בסוכות. פרופ' מאיר
    צילום: פרופ' אהרן מאיר, משלחת חפירות תל צפית/גת
    מומלצים