שריפה, אחים!

יותר משבוע עבר מאז השריפה ההיא. עברנו בשלום את הוויכוח כמה בדיוק ספרי תורה עלו בלהבות. גלוני הימים ששפכו הכבאיות בתסכול יובשו גם הם. אפילו המראות הקשים של ספרי תורה שרופים נוסח פורגרומי אירופה לדורותיהם והשואה כבר הספיקו להיטשטש כמעה. רק את התגובות לאסון לא הצלחתי למחוק. בראשי שלי, הם האסון בפני עצמו.

במקום הבעת זעזוע וסלידה מתבקשים נוכח המחזה המביש של ספרי תורה שרופים, תגובתו של הטוקבקיסט הממוצע נעה בין אדישות מוחצת ל- קשה לי אפילו לכתוב את זה - גילויי שמחה. וכל הסצנה הסוריאליסטית הזאת מתרחשת במרחק דקותיים, מחג שמחת תורה. היום בו מציין העם היהודי את היותו "עם הספר". ה-ספר.

חובבי התרבות שמקפידים לזעוק ולהזדעק "במקרים ראויים" של שריפת ספרים בשוגג ובמזיד, עברו לדממת אלחוט. "תאונות קורות", הגיעו התירוצים. גם גילוי הלב המזעזע של שמחה לאיד עבר הלאה, "כנראה שמשהו שם מלמעלה רצה בזה לא?" ובשורה התחתונה: כולה תנ"ך, תרגיעו, מה כבר קרה?

כבר שנים שמיקום העורק הראשי של קיומנו הלאומי עלי אדמות, נשמר לפרקי הקראה מעיקים במיוחד בטקס ממלכתי כזה או אחר. ביומיום הוא מככב בסיורים לימודיים משמימים בהם מכריז המדריך בהתלהבות בפני ערמת התיכוניסטים תשושים מליל בילוי סוער, "רבותי פה נלחם יהושע בבני העי!". וסיני, הוא כבר מזמן לא המקום שבו כל הרומן הזה בין עם לאלוקיו החל, אלא חושות מגניבות לרדת אליהם כשהעניינים רגועים.

וכבר נדירים המסנגרים עליו, או המוצאים בו יופי וחוכמה קדמונית. וגם ראש הממשלה ששולח את בנו לחידוני תנ"ך כאלה ואחרים אין בכוחו להוות דוגמה חיה לאהבת מורשת מהי. וכמו המדרש המפורסם ההוא, על הבורא ההולך בדרכים ומנסה להציע את תורתו לעמים ואין קונה. גם היום מתרחשת אותה תופעה בדיוק והפעם בין חלקי העם הנבחר.

הפמיניסטיות שראו בו מכשיר דיכוי לבני המין היפה, אמרו יפה לא תודה. האקולוגים החליטו שעם כל הכבוד "לבל תשחית" שמיטה וסוכות. יש גם עניינים לא ראויים כמו קורבנות ומצוות "שילוח הקן", אז נוותר. תלמידי בית הספר מעדיפים את סדום המקורית של "ארץ נהדרת" ולא חיקוי שכתוב בשפה קשה ומעצבנת. ההומוסקסואלים ראו בו את עצמם מחוץ לגדר, וכנקמה ג'נטלמנית הוציאו אותו מחוץ לארון. והשמאלנים? הם נתקלו ביותר מדי פרקי "כיבוש וחלוקה" ונבהלו. רק הדתיים והחרדים נשארו לחבק עד יעבור זעם.

אולי עובדים שם בשמיים על גרסה חדשה של "תנ"ך כבקשתך" ובינתיים, זו הנוכחית, הפכה לאכזבה. התנ"ך ואנחנו זה כבר ממש לא סיפור אהבה.

הערב נלך כל המשפחה לבית הכנסת. הילדים בראש עם הדגלים וספרי התורה

מנייר וקרטון, יקפצו כל הדרך לבימה. וסביבנו המון אדם רוקדים ומפזזים עם התורה בידם. ויהיו ריקודים ברחובות ושירה ספונטנית מתפרצת ושמחה. ואיכשהו, לי באופן אישי יהיה קשה להצטרף לחגיגה.

בלתי אפשרי לשמוח בלב שלם עם ספרי התורה בידיעה שההילולה על המורשת הזו היא כבר לא קונצנזוס. והאהבה הזו שהייתה ופעמה מתה. וכבר אין ממש חיבה למילה הכתובה באשר היא מילה, קל וחומר לזו שעיצבה אותנו כעם של למדנים. וגם מי שכבר כן רוצים לערוך פגישה מחודשת וסולחה, לא ממש מוצאים את מקומם ומרגישים שהדוסים השתלטו להם על העסק כולו. ואיך אמר המשורר? "יומנים נשרפים, אותיות פורחות באוויר", ושמחה זו על שום מה? מבחינתי בחג שמחת תורה הזה, אנחנו רוקדים ובוכים ולא רק בגלל השריפה ההיא בבני ברק...