לא תופסים את ה' בקטנות
איך אפשר לזכור את חיי הנוודות כשיושבים בתוך סוכה-לנצח? ואיך אפשר להתחבר לאיסור אכילת חזיר כשיש חטיפים שמדמים בייקון? אריאנה מלמד חושבת שהתרחקנו מכוונת המחוקק
זו היתה סוכה נהדרת וירוקה, לפחות מבחוץ: יריעות ברוקאד וקטיפה בגוני דשא חיפו על שלד מתכת מן הסוג הנצחי, שמאפסנים בבית דרך קבע ומוציאים פעם בשנה. תאורה רכה בקעה מן הסכך החכם, מעשה שזירה נאה של קני סוף כשרים למהדרין. כורסאות נוחות חיכו ליושבים שהוזמנו לסעודה, ונדמה לי שרק אני חשתי אי נוחות, עד למידה שאילצה אותי לשאול, ללא כל רצון למתוח ביקורת על המארחים אבל בתהייה אמתית, האם זו באמת כוונת הציווי העתיק, כל האזרח בישראל יישבו בסוכות.
המארחים שלי לא כל כך הבינו מה אני רוצה. אחרי הכל, מלאכת-המחשבת שהשקיעו בסוכה אמורה היתה לעורר מחמאות ולא קלוץ-קושיות, אבל מצד שני, מה כבר אפשר לצפות מחילונית שכמוני, שנסיונה בסוכות מסתכם בפטיש-מסמר-ניקח-מהר של בית הספר היסודי?
הבעיה שלי היתה ועודנה מלאכת המחשבת. לא רק סביב הסוכה, אלא גם בעניינים אחרים. אתרוג, כמובן. כתוב, פרי-עץ-הדר. לא כתוב, אלפי שקלים, זכוכית מגדלת לבדיקת פגמים, כלי כסף מיוחד בעיצובם של מיטב הצורפים. בעיני, אלה הם סוג של איוולת אנושית שיהודים אינם פטורים ממנה, אבל יכולים להיפטר ממנה בחזרה למקורות האמיתיים שלהם – טקסט אחד מקודש שמבקש מהם להיות, למשך שבעה ימים, נושאי זכרונם של נוודים.
מלאכת המחשבת מאפיינת גם עניינים מטרידים יותר. איסור אכילת חזיר הוא מיסודות האמונה העיקשת הזאת? ובכן, גשו נא לסופרמרקט הקרוב לביתכם, למחלקת המעדנים, ותביטו בבקשה במוצר ששמו פסטרמה-ג'מבו. אין ברחבי העולם הגסטרונומי חיקוי כל כך מוצלח לירך חזיר מעושנת: גם המראה, גם הצבע, גם השם שרוצה לרמוז לז'מבון הצרפתי. וברשותכם, צריך לומר שהטעם זהה כמעט לחלוטין, וודאי שהושקעה מחשבה רבה מטעם טכנולוג המזון כדי להגיע בדיוק לטעם הזה. הוא זכור לי בוודאות מן השנים לפני שהתחלתי לשמור על כשרות, ואי אפשר לטעות בו: חזיר, אבל מבשר הודו ועם ההכשרים הנכונים.
כמוהו יכולתם למצוא עד לפני זמן לא רב גם פירות ים – חיקוי מושלם של שרימפס וקוקי סנט ז'אק, לרבות המתקתקות של הטעם וצבעם הורוד-לבנבן של החסילונים המעוצבים מדג כשר ביותר. ויש גם חטיפים שמדמים בייקון, ויש גם קישוטי-סוכה שמדמים את אלה של עצי חג המולד, וודאי שהיד עוד נטויה והמוח היהודי ממשיך להמציא פטנטים.
ובעיני הפטנטים האלה עצובים נורא. יש בהם בעיקר יומרנות אווילית לגמרי, לעקוף את רוח הטקסט תוך כדי שמירה על נאמנות מינימלית ביותר ללשונו. הרוח והמחשבה שמאחורי מצוות הישיבה בסוכה ברורה לגמרי: עבור בני העם הזה, מולדת ובית הם פריבילגיה, לא זכות טבעית, ומשום כך רצוי לזכור, פעם בשנה, את חיי הנוודות הארוכים שהובילו אל המנוחה והנחלה – אבל איך אפשר לזכור דבר כה כשיושבים מוקפים בברוקאד בתוך האוקסימורון המשעשע הקרוי סוכה-לנצח? הרי כל כוונת המחוקק האלוהי היתה, שאין דבר כזה, "לנצח". האופציה לנוודות קיימת בכל רגע ורגע, מטעמים של כפירה או עשיית הרע בעיני היושב במרומים: איך אפשר לזכור את זה כשכל שנה, בימים היעודיים לכך, מוציאים את הסכך הרב-שנתי מהבויידעם?
ואיך אפשר בכלל להתחבר אל הציווי הקטגורי, קחו לכם פרי הדר וענפים כאלה וכאלה כי אנוכי, אלוהיכם, אמרתי שככה צריך ואתם אמורים רק לעשות – כשהלכות האתרוג לבדו יכולות למלא בקלות כרך עב כרס, וכשהוא הופך מסמל של צייתנות אמונית לסמל של מעמד כלכלי, וממצוות-פולחן פשוטה למדי לעיסוק חברתי מסובך ומשוכלל? ואיך אפשר באמת לזכור את האיסור המוחלט בנוגע לאכילת חזיר, כשברור שהחיקוי טעים כל כך?
המארחים שלי בסוכה המהודרת הביטו בי בתמיהה ולבסוף החליטו לומר לי שבאמת יש דברים שחילונים לא יכולים להבין. הסכמתי איתם מטעמי נימוס. חלפו שנים, המרחק ביני לבין חלק מן המצוות הולך ומצטמצם, אבל על השאלות הללו עדיין אין מי שישיב.
לפנייה לכתב/ת 
סכך נצח? אילוסטרציה
צילום: שי רוזנצוויג
מומלצים
