שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    דיין אשם, אבל

    אם דיין היה מציע היום לנטוש פצועים, היו תולים אותו על ראש מגדל הקריה - אבל ב-73', אי אפשר היה לנהוג אחרת. ובכל זאת, הפרוטוקולים מעידים שהביקורת עליו היתה מוצדקת - גם אם מוגזמת, ונגועה במניעים לא טהורים

    במושגים של בריאות הנפש, מלחמת יום הכיפורים היא עדיין הלם קרב מתמשך, מלווה באין סוף תופעות פוסט-טראומטיות. במושגים של בריאות הגוף, היא מחלה כרונית, מחזורית, החוזרת ומתפרצת שוב ושוב, ולא רק בתאריך הקשה והמדכא, 6 באוקטובר. ערב מלאות 37 שנים למלחמה ההיא, פורסמו פרוטוקולים מתוך ישיבת ממשלת גולדה, והסימפטומים שוב פרצו לכותרות האדומות.

     

    את הבכורה תפסה הצעתו הקשה - והלא חדשה - של שר הביטחון משה דיין, לא לחלץ את חיילי המעוזים בתעלה, כדי לא לשחוק כוחות הדרושים למאמץ המגננה. האלוף אברהם אדן (ברן) הצדיק בראיון ל-ynet, למעשה, את החלטתו של דיין. ואכן, כמי שהיה בסיני באותם ימים קריטיים, אני יכול לאשר, בצניעות, בעיקר מתחושה, כי אי אפשר היה, כנראה, לנהוג אחרת.

     

    משה דיין - לפחות בדימוי הציבורי - הוא נפוליאון בונפרטה הישראלי. בדיוק כמו למצביא הצרפתי, גם לדיין היו רגעים גדולים ומפוארים בקריירה, אך גם הרבה מאוד רגעי שפל. נפוליאון נטש את חייליו לאחר מפלות במזרח-התיכון וברוסיה. דיין הציע לנטוש את הלוחמים במעוזים מחוסר ברירה, אך גם מתוך סוג של אידיאולוגיה.

     

    בהספד לאורי אילן אמר דיין: "הצבא איננו יכול להבטיח חיים לחייליו. חיי החיילים הם המבטיחים את חיי העם". זכור גם המשפט המיוחס לו באירוע אחר: "לא חיי החיילים הכי חשובים - אלא מילוי המשימה".

    אחרי פעולת עזה בפברואר 55', דיווח לו אריק שרון על הקורבנות הרבים ודיין ענה ביבושת: "המתים מתים, והחיים חיים". לאמור: זה מחיר חיינו כאן. אילו היה אומר זאת היום - מן הסתם היו תולים אותו על ראש מגדל הקריה. אבל, ידועה אמירתו של היסטוריון בריטי מפורסם: "אין דבר הוגן פחות מאשר לדון את אנשי העבר על פי מושגי ההווה".

     

    ובכל זאת, הפרוטוקולים מעידים שוב כי הביקורת על דיין ב-73' היתה מוצדקת. הוא עצמו הודה בישיבה כי לא העריך נכון את כוח האויב והגזים בהערכת כוחו של צה"ל. עם זאת, הניסיון לבודד ולזהות את חלקו המדויק של דיין במחדל - קשה. רוב החומר לא פורסם, ויותר מכך: הביקורת שהוטחה בו ייתה עזה, מעבר לכל פרופורציה, ומניעיה היו נסתרים למדי.

     

    כנראה שהיה לה גם רקע היסטורי: דיין לא היה אהוב על אנשי הפלמ"ח, שהיו אז בעלי השפעה עמוקה ונרחבת בציבוריות הישראלית. דיין לא נחשב לאיש פלמ"ח. דדו, לעומת זאת, היה אחד משלהם, ואילו גולדה היתה הסבתא הלאומית. מבחינתם, דיין היה תמיד האביר על הסוס השחור, ויגאל אלון - האביר על הסוס הלבן.

     

    כשאמר בן-גוריון לעיתונאי כי משה דיין היה הטוב ברמטכ"לים, נזעק יגאל ידין, ועמו חבורת הפלמ"ח. הם עדיין כעסו על בן-גוריון שמינה ב-49' את דיין לאלוף פיקוד הדרום, במקום, כמובטח, את יגאל אלון שלהם. הם גם כעסו על לוי אשכול שבחר בו לשר הביטחון ב-67' ולא ביגאל אלון. מנקודת מבט זו ניתן להבין, אולי, את הזעם העצום שהופנה כלפי דיין, מצד ממסד השמאל היישובי, הקולני ורב ההשפעה, עם כשלונו במלחמת יום הכיפורים. הביקורת הקטלנית, כמו כל ביקורת קטלנית, אפילו לא התאמצה להיות הוגנת. היא כמעט התעלמה מתרומתו העצומה לבניית צה"ל.

     

    נכון, דיין סימל את הילל בן שחר הישראלי - בטוח בעצמו, יהיר, זחוח, נערץ בארץ ובחו"ל. הוא לא הכין את הצבא לניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, אבל הוא היה הסמל של אותו ניצחון, גם בזכות תרומתו המכרעת לבניין כל צה"ל ברוח יחידה 101.

     

    אך דיין היה גם אדם רב פנים. לצד יצירתיות, כריזמה, סמכות צבאית וחוכמת האיכר בכל הנוגע לערבים, הוא לא היה איש שמח, גם לא במישור האישי. להיפך: הוא היה נתון למצבי רוח וגילה נטייה חזקה לפסימיות. העין החסרה הציקה לו מאוד כל חייו וגרמה לכאבים ולחוסר סבלנות כרוני. ואכן, כל חולשות הפן אישי שלו צצו עם הלם ההתוודעות לגודל ה"ברוך" בחזיתות יום הכיפורים.

     

    מעניין להשוות בין הפרוטוקול שפורסם אתמול לפרוטוקול מישיבת קבוצת המטה המצומצמת בלשכת הרמטכ"ל, יום למחרת, עם כשלון התקפת הנגד. דיין היה אבי "רוח מצדה" ששרתה בבור המטה הכללי. על פי הפרוטוקול, המסכם את ההתרחשות בלשכת הרמטכ"ל, בשעה 4:30 ב-8 באוקטובר הוא נשמע כמי ששרוי במצב רוח פסימי, יותר מזה שבא לידי ביטוי בישיבת השרים. הוא משדר לאלופים כי המערכה תהייה קשה וממושכת, והתוצאות אינן ודאיות.

     

    לדבריו, יש לגייס את כל האמצעים העומדים לרשות האומה ולהחזיק בקווים האפשריים. הוא מורה לבדוק נסיגה לקווים חליפיים באמצע סיני. בדיון הוא אומר שצריך להחזיק "בשיניים" במה שיש. הוא מנחה כי "בחזית הצפון לא תהייה נסיגה, אף לא של סנטימטר. אנחנו לוחמים עד האיש האחרון... נאבד שם את כל השריון? נאבד את השריון, אבל נאבד אותו תוך שנגמור את השריון של הסורים".

    בישיבה זו דיין מצדד בהיחלצות הלוחמים מהמעוזים, "ומי שייהרג, ייהרג".

     

    הוא מורה לבדוק אפשרות לגייס "כל מי שעד עכשיו שחררנו אותו": קשישים, משוחררי גיוס ונערים בני 17 - לאימונים מזורזים. עוד הוא אומר שצריך להביא מתנדבים מיהדות העולם, ובהם גם בעלי מקצועות צבאיים, אנשי שריון וטייסים, ולערוך מגבית. דדו, לעומתו, יציב ומציאותי מאוד - ומחפש רעיון לפעולה התקפית דרמטית, שתשנה את התמונה.

     

    דיין היה אז בן 58. המלחמה, וכל מה שקרה בעקבותיה, לא הוסיפו לו בריאות. הוא נפטר בייסורי מחלה קשה בדיוק שמונה שנים לאחר מכן, ב-16 באוקטובר 1981.

     

    יוסף ארגמן, היסטוריון צבאי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דיין עם חיילים בתעלה, 1973
    צילום: דוד רובינגר
    מומלצים