שתף קטע נבחר

האם רעד קולו של דיין?

מזל שהיה ב-73' נתק בין הדרג המדיני לכוחות, כי אם הפקודה לוותר על פינוי הפצועים היתה מגיעה אלינו - היינו מסרבים פקודה

לא היה צורך להמתין בנשימה עצורה לפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים כדי לדעת שהיה נתק בין הדרג המדיני והצבאי הבכיר לבין הכוחות בשטח. אנו, שלחמנו שם, ידענו את זה. אולי רק עד כמה היה הנתק עמוק, למדנו עכשיו. לולא היוזמה שנלקחה על ידי המפקדים והחיילים בשטח, התוצאות היו קשות ואיומות.

 

 

הצילומים שבהם עיטרה העיתונות את פרסום הפרוטוקולים השיבו אותי באחת ל-7 באוקטובר 1973. מאז פרסום הפרוטוקולים, אני חי מחדש את תמונות הטנקים הנעים במרחבי שדות הקרב, בסיני ובגולן. התמונה הצרובה בזכרוני היא זו שבה ארבעה לוחמים רצים עם אלונקה, רשתות הסוואה מושלכות, רשת קשר מטרטרת ומשמיעה פקודות, שמות, קודים או מקומות.

 

אותו בוקר היה מבחינתי המשך רציף ליממה שקדמה לה, עם התחלת ההפגזה הסורית על רמת הגולן. הייתי אז חייל בן 19 בגדוד צנחנים, מלא מוטיבציה וחדור אידיאולוגיה.

המשימה שהוטלה עלינו, 16 לוחמים מהגדוד, היתה חילוץ אחד המוצבים בדרום רמת הגולן, שם היו חמישה לוחמים מאנשי המחלקה. עם אור ראשון התפתח קרב למרגלות המוצב, תל-סאקי. בקרב האכזרי איבדתי 14 מחבריי.

 

כשקיבלנו את הפקודה, איש מהחיילים לא פקפק בנחיצותה. איש לא שאל אם נכון לסכן את חייהם של 16 לוחמים כדי לחלץ חמישה אחרים. גם לאחר הקרב, איש לא שאל אם המחיר ששילמנו היה ראוי. הוטלה עלינו המשימה הקדושה לחלץ פצועים מהשטח. אז, כמו היום, המסר הערכי והקיומי לנו כחברה יהודית היה ועודנו - חייל הנשלח למשימה, המדינה כולה וצה"ל יעשו כל מאמץ על מנת לחלצו ולהשיבו לביתו.

 

הפרוטוקולים מלמדים כי שר העל מטעם ממשלת ישראל הממונה על הצבא, משה דיין, הציע להשאיר פצועים בשטח. אלו פרוטוקולים מהיום הראשון והשני של המלחמה. הם אינם מלמדים אם רעד קולו של דיין כשאמר את הדברים הנוראיים האלה. אבל קשה לי שלא להרהר בכך שממש כשאמר דיין את מה שאמר, באותן השעות, אני וחבריי כבר יצאנו לביצוע המשימה.

 

בעצם, הנתק הזה בין הדרג המדיני לכוחות הלוחמים הוא שאפשר לנו לצאת למשימה - וטוב שכך. אינני יכול שלא לחשוב שאלמלא הנתק הזה, אם פקודה ברוח דבריו של דיין, להפקיר פצועים, הייתה יורדת לשטח, קרוב לוודאי שאני וחבריי היינו מסרבים לה.

מסרבים פקודה. גם כיום אני שלם עם היציאה למשימה, כמו שהייתי בטוח בה אז.

 

בהמשך הלחימה נפצעתי קשה בעצמי, ונאבקתי במאבק הישרדות של יומיים בשטח. אבל גם הפציעה שלי לא שינתה את דעתי - אין מפקירים פצועים בשטח. כוח מילואים של צה"ל הוא שמצא אותי והציל למעשה את חיי.

 

גם כיום, המראות והקולות חוזרים אליי. מתוקף תפקידי, לא פעם אני נבחן בסוגיית המנהיגות, וזו נבחנת בעיני דרך עיני אותו חייל בן 19 המצפה לקול מוסרי ואתי. חובת המנהיגים להנחיל את הדרך לדורות הבאים. הדרג הצבאי והמדיני חייבים להמשיך ולדבוק בערכי הרעות ולחנך שאין מפקירים פצועים בשטח - ואת החיילים הנופלים בשבי חובה לפדות. אלו הרגליים המוסריות שעליהן, ורק עליהן, ניתן לבסס חברה צודקת הנלחמת על קיומה.

 

יאיר פרג'ון, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון. במהלך מלחמת יום הכיפורים שהה למעלה מיומיים בשטח בין מאות חיילים סורים עם פציעה קשה בעורף, ללא מזון ומים. לבסוף החליט להסגיר עצמו לכוחות הסוריים, אולם התברר שאלו כוחות מילואים של צה"ל

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מנשה עזורי, לע"מ
טנק סורי בגולן, 1973
צילום: מנשה עזורי, לע"מ
צילום: שי שמואלי
יאיר פרג'ון
צילום: שי שמואלי
מומלצים