שתף קטע נבחר

איך זה שח"כ אחד מעז

מירי רגב זועקת לחרם על נתן זך ויורה לעצמה ברגל, ל"עבודה ערבית" יותר ממגיע עונה שנייה ושלוש סיבות למה כדאי לצפות ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". סיכום שבוע

יש מקצועות שכנראה נדבקים לאישיותו של אדם והופכים לחלק אינטגרלי ממנו, גם אחרי שעשה הסבה ועבר לעסוק בתחום שונה לגמרי. ח"כ מירי רגב היתה פעם הצנזורית הצבאית הראשית וגם דוברת צה"ל, והשבוע הוכיחה כי היא נאמנה לא רק לבית המחוקקים אלא גם לעברה הרוחני.


זך. משורר גדול הוא לא בהכרח חכם גדול (צילום: שרה אביטל)

 

זה קרה כשנתן זך אמר מה שאמר בזכותו של משט לעזה בגלי צה"ל, ומיד הזדרזה המחוקקת להכריז: יש להחרים את יצירותיו של נתן זך ולמחוק אותן מתוכנית הלימודים בבתי הספר.

 

כמה קל להכריז על חרם, וכמה קל למחרים לרחוץ בצדקתו המדומה: כשאמנים מבטלים הופעות בישראל וממלמלים משהו בגנות מדיניותה של הממשלה הנוכחית, מיד קופצים המוחרמים בעלבון גדול ואומרים שחרם אינו דרך לנהל חיי תרבות, ושככה לא מתנהגים אם רוצים לחולל שינוי אמיתי, ושצריך דיאלוג מתמשך לשם כך, לא ברוגז מתמשך.

 

אבל כשמדובר באחד משלנו, למחוקקת רגב אין צנזור פנימי שיורה לה להימנע משימוש בנשק החרם, או לפחות באיום בו. נתן זך מתנגד למדיניות הממשלה בעזה? נחרים אותו, שילמד משהו וישתוק, ואולי באותה הזדמנות אפשר יהיה להפחיד עוד כמה משוררים.

 

שתי בעיות גדולות יש לרגב, חוץ מחוסר הבנה בסיסי של הזכות לחופש הביטוי. האחת היא בייחוס תבונה יתרה למשורר גדול שאינו בהכרח איש חכם, כפי שאפשר היה להבין מדברי ההבל הגזעניים ששיגר לעולם לפני חודשים מספר: זו שגיאה נפוצה אצלנו, להתייחס בכבוד רב מדי להגיגים פוליטיים של סופרים ומשוררים.

 

עם כל הכבוד לאנשים שבוראים עולמות באמצעות הלשון, המציאות הגיאו-פוליטית במזרח התיכון איננה עולם בו יש להם מומחיות יתרה. גם אם דעותי הפוליטיות קרובות יותר לאלה של זך מאשר לאלה של רגב, לא הייתי רואה בו מאור מדיני גדול רק בזכות שירתו המשובחת.

 

הבעיה השניה קשה יותר. אם מירי רגב תחפש – אפילו בנרות – היא לא תמצא משורר עברי גדול, ודאי לא ברמתו של נתן זך, שדעותיו קרובות לדעותיה. ונניח שיוחרם, מי ימלא את מקומו בתוכנית הלימודים כמשחרר השירה העברית מכבלי הרומנטיקה, כנביא המודרניזם שלה וכמי שלימדנו שאפשר לכתוב שירים בלשון בני אדם, בלי מליצות עבשות ובלי אילוצים של חריזה?

 

בדור שאחרי יונתן רטוש, לא תמצא רגב אפילו משורר אחד ששירתו משובחת כשל זך. ועכשיו, כל מה שנותר הוא לבחור: ללמוד את זך וללמוד לא להסכים לדעותיו, או להחרים אותו, וללמוד לבגרות מבחר מיצירות המופת של בלפור והרצל חקק.

 

הסיכוי היחיד לדו קיום טלוויזיוני

"עבודה ערבית" חוגגת סוף עונה שניה, ובשם המכורים אני מבקשת גם שנייה ושלישית, כי כשהיא תרד מן המסך, ייעלם ממנו גם הסיכוי האחד והייחיד שיהיה לנו מעולם לדו-קיום טלויזיוני בין שני העמים. לא תוכלו לשמוע ערבית בשידורי ערוץ 2 מלבד רסיסי-תוכניות המיועדות למגזר ומשודרות בשעות בלתי אפשריות.


עבודה ערבית. מגיע לה עוד עונה (צילום: פיני סלוק)

 

לא תוכלו להתענג על אינספור המוקשים הפזורים בה, שאמג'ד מתעקש לעלות על כל אחד מהם ולפוצץ אותו נוכח צחוקי המבוכה של הצופים. לא תוכלו להתפעל משזירת הדמויות הנבונה תוך אוסף של סטריאוטיפים, עוולות, תקלות וטרגדיות מהם עשוי מרקם היחסים בין יהודים לבין ערבים בישראל. זו הסדרה הקומית הכי טעונה, כואבת וחכמה שנראתה כאן מזה שנים – אם ל"החיים זה לא הכל" יש קיום אחרי מליון עונות, ל"עבודה ערבית" מגיעה לפחות עוד אחת.

 

שלוש סיבות לראות את "הממונה"

חוץ מחמישה פרסי אופיר, יש לפחות שלוש סיבות טובות לראות את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שמגיע השבוע לבתי הקולנוע. מכל יצירותיו של א.ב. יהושע, זה אחד הספרים המתעתעים ביותר.


"שליחותו של הממונה". יצירה על זמנית (צילום: גיא אסיאג)

 

מתחת לטון המינורי ולסיפור הקטן-לכאורה מסתתרת זעקה ענקית על אנשים החיים במדינה ששכחה מהי חמלה אנושית, והם אנוסים לגלות אותה מחדש בתנאים קשים: כשמתרחש פיגוע ועובדת זרה מתה, והיא לא מזוהה ולא ידוע עליה דבר, והממונה על משאבי האנוש – אנטי גיבור חסר שם – אמור לטפל בגוויה, בחיים שהיו, במוות שאינו מעניין איש.

 

וזו גם יצירה שאפשר יהיה להעריך אותה נכונה ולהעריך את גדולתה בחלוף השנים, אם נותרו לתרבות שלנו שנים ארוכות ושקטות לפרוח בהן. קצת קשה היה לביקורת להבין עד כמה הספר יוצא דופן, עוצמתי ומהדהד באנושיות שלו כשיצא

לאור בתוך איום הפיגועים המטשטש את דקויות ההבחנה, ומצמצם את שדה הראייה ומקשה על אנשים לקרוא לעומק.

 

קריאה בו היתה מגלה להם סוד חשוב: בלי חמלה לא תיתכן כלל אהבה במובנה העמוק, הלא-רומנטי, הכלל-אנושי. במקומות שלא היו למודי פיגועים, בעולם שעדיין ממשיך להתקיים מחוץ לגבולותיה של ישראל, אהבו את הספר יותר מאשר אצלנו.

 

הסיבה השלישית היא ערן ריקליס, שנטל את הספר ועיבד (עם נח סטולמן התסריטאי). "צומת וולקן" ו"הכלה הסורית" הם רק כמה ממעלותיו של הקולנוען המוכשר הזה, שאינו חושש מאתגרים ויודע למצוא את הדרמה גם במקומות בהם היא לא זועקת למרחוק ומרגשת באופן אוטומטי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רגב. יאללה להחרים
צילום: גיל יוחנן
לאתר ההטבות
מומלצים