הבֶּנָא טוב

"בנא", סרט הביכורים של ניב קליינר, הוא דרמה קאמרית צנועה ומוזרה; ואף שלא תמיד ברור מהן כוונותיה, יש במערכת היחסים שבין שלוש הדמויות שבמרכזה משהו שגורם לנו לעקוב אחריה באהדה ובעניין.

הסיפור נע סביב לוכד מטורפים, קראתם נכון, בגילומו המאופק והמעורר הערכה של שמואל וילוז'ני, המגדל לבדו את בנו הסכיזופרן (מיכאל מושונוב). במהלך אחת ממשימות האישפוז בכפיה, נתקלת דמותו של וילוז'ני בעובדת זרה מתאילנד הנושאת את השם שבכותרת (רייצ'ל סנטילאן), ואוסף אותה אל ביתו. בין השלושה מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת שנובעת מהתחרות שבין האב והבן על רגשותיה ותשומת לבה של האשה היפה המסתתרת מפני רשויות ההגירה.

"בנא" נע בין קטבים רגשיים - מכאב מאופק, עדינות ורוך להתפרצויות זעם ואלימות שמקורם במאבק האדיפלי שאינו-כל-כך-סמוי בין האב ובנו. העובדה שחלק ניכר מהסרט מתרחש בדירתם הצנועה מעצימה את המתח הרגשי והדרמטי, והופכת את חוויית הצפייה לאינטימית ומעיקה בו זמנית.

במישור האחד, סרטו של קליינר פועל כאלגוריה שעניינה החברה הישראלית האלימה והמטורפת, ויחסי הניצול שהיא מנהלת עם קהילת העובדים הזרים. ככזה, "בנא" משכיל לעצב עולם מופשט ומנומק, שבו האב מבקש להסתיר את בנו הן מהרשויות שהוא עובד בשירותן, והן מפני העולם שמחוץ לבית המאוכלס ברובו במשוגעים-על-כל-הראש.

מתוך "בנא". בוסרי אך מסקרן

הטירוף, במילים אחרות, חוצה את הגבולות הפריכים שבין הבית והחוץ; גלוי ונסתר כאחד. נוכחותה של בנא, שמוציאה בהדרגה מהאב ובנו את דחפיהם האלימים ביותר, מאפשרת לקליינר לחשוף את הדקדנס והאכזריות שמקננים מתחת למחוות האנושיות הנעשות כמעט ללא מילים.

לזכותו של קליינר ייאמר, שהוא אינו מבקש לשאת חן. רוב הסרט מצולם במצלמת כתף, בשוטים ארוכים שעוקבים אחר הדמויות בחלל הסגור של הבית, ומלווים במוזיקת סינתיסייזר צורמנית במכוון שהלחין עדי גלברט, ואמורה לבטא את עולמו הפנימי

והיצירתי של הבן המעורער. הבחירה האסתטית הזו מצליחה לייצג היטב את סביבתן הדחוסה של הדמויות, ובד בבד להעיד על סגנון ייחודי של במאי בעל נוכחות וחזון. "בנא", במילים אחרות, הוא סרט שנותר איתך גם אחרי הצפייה.

שלושת שחקניו של קליינר עושים עבודה משובחת (אם כי מושונוב הולך ומבסס מעמד לא רצוי של משוגע-לעת-צרה בעבור מלהקי הסרטים, ע"ע "מבול" שיוקרן בקרוב). יש ב"בנא" בוסריות סטודנטיאלית, כזו שמבכרת את ההעמדה והעיצוב על פני העמקה ואמירה - והדברים בולטים במיוחד בכל הנוגע לדמות הנשית בו, שהסרט מתקשה לעצב אותה כיותר מאשר מושא אקזוטי למבטם של האב והבן - אך הוא בהחלט מעורר סקרנות לגבי המשך הקריירה של יוצרו.