"עומר מחונן והוא לא צריך חברים"
"חברים זה נושא שולי מבחינתנו. ממילא רוב הילדים לא ברמה שלו", טענו הוריו של עומר, שדרשו להעביר אותו לכיתה עם המורה המנוסה יותר. היועצת, ד"ר רותי בן-זאב, החליטה לבדוק מה הילד חושב על כל העניין
"אנחנו חייבים להיכנס לשיחה איתך, עכשיו!" אבא של עומר פנה אלי במסדרון בקול סמכותי ודרש פגישה מיד. עומר, תלמיד חדש שעולה לכיתה א', עמד בין שני הוריו, אוחז בידה של אמו ונראה תלוש מהסביבה.
"האם זה דחוף?" שאלתי בהיסוס.
"זה סופר דחוף", ענתה האם. בחדרי, ההורים התיישבו משני צידי השולחן. עומר נשאר לעמוד. נראה היה כאילו העדיף להימלט מהחדר החוצה.
"במה אני יכולה לעזור?" פתחתי.
"שמו את עומר בכיתה עם מורה שהיא חדשה במערכת. אנחנו רוצים שתעבירי אותו לכיתה המקבילה. יש שם מורה ותיקה ששמענו שהיא בסדר", אמרה האם.
"חשוב לנו מאוד שעומר יהיה מאושר בבית הספר והקליטה שלו תהיה חלקה, לכן מדיניות בית הספר היא לאפשר לילדכם לבחור כיתה שבה יש לו חברים מהגן. אנחנו סבורים שהאפשרות שילדכם יחלוק כיתה עם תלמידים שהוא מכיר ואוהב תקל עליו את המעבר מהגן לבית הספר. לעומת זאת, המורים בבית הספר לא עומדים לבחירה. כל אחד מהמורים עובר מיון קפדני במשרד החינוך ולאחריו החלטה אם היא/הוא ראוי/ה להיות מורה", השבתי.
"אין לי חברים"
מכיוון שהחלוקה לכיתות נעשית (בין השאר) על פי בקשת הילד להיות עם חבריו, שאלתי את ההורים: "האם מלאתם את השאלון שבו עומר יכול היה לבחור חברים כדי להיות איתם בכיתה אחת?"
"לא מילאנו את השאלון כי זה לא משנה לנו. חברים זה נושא שולי מבחינתנו. עומר ילד מחונן ולכן מה שחשוב בעינינו זה איכות ההוראה בכיתה ולא עם אילו ילדים הוא יהיה. בלאו הכי רוב הילדים לא ברמה שלו. הם בקושי מבינים את השפה שבה הוא מדבר", ענתה האם.
שאלתי את עצמי: האם חשוב שיהיו לנו חברים, מה השפעת החברים על חיינו, האם אנחנו, ההורים, צריכים לשים דגש בחינוך ילדנו על פיתוח ערך החברות ושאלת השאלות: האם אפשר ללמוד איך ליצור חברויות?
"האם יש לך חברים?" שאלתי את עומר.
"קצת".
"האם הם יחד איתך באותה הכיתה?"
"לא. החברים שלי הם אח שלי ובן דוד שלי. אין לי חברים מהגן".
"האם אתה מכיר מישהו מהגן שהיית רוצה לשבת לידו?" עומר השפיל את עיניו. ניכר היה שהשאלה שלי מעמידה אותו במצב מביך. לבסוף ענה: "אין לי חברים ואין לי ליד מי לשבת", דמעה גדולה התגלגלה במורד הלחי שלו.
למה ילדים מקובלים או לא מקובלים?
האם החברים שלנו מהווים מרכז משמעותי ביותר בחיינו? גישות פסיכולוגיות רבות מציינות שהערך העצמי שלנו, הדימוי, תחושת השייכות והצורך להרגיש אהובים, נקבעים על פי רוב גם על ידי החברים המקיפים אותנו.
מהן, אם כך, הסיבות לכך שילדים מסוימים מקובלים ואחרים לא? לדעתה של חלי ברק, פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית (מתוך מאמרה על "יחסים חברתיים של ילדים בבית ספר יסודי"), הסיבות הנפוצות שקיימות אצל ילדים עם בעיות חברתיות הן:
- ביישנוּת וסגירוּת לצד קושי להתבטא בחברה.
- ילדים שנעלבים מהר (הרבה פעמים הרגישות הגבוהה היא כתוצאה מכך שהם חשים מקופחים ודחויים וכל פגיעה, אפילו שולית, נתפסת אצלם כאישור לכך שהם שעיר לעזאזל).
- ילדים עם התנהגויות אנטי חברתיות, כמו: הצקות, השתלטות, אלימות פיזית ומילולית והשפלות.
- חוסר יכולת שלהם להסתגל לחוקים החברתיים הנפוצים, המתבטאת בהתנהגות כמו: להיות חנון, להתנהג "מוזר" ולא על פי המוסכמות.
- בעלי עמדה אגוצנטרית, כלומר חסרי יכולת להתפשר על צרכיהם למען החברים.
לעומת זאת, חלי ברק מציינת ילדים "מקובלים" כילדים שיש להם כישורים נפוצים כמו:
- ילדים עם צורך חברתי גבוה שזקוקים לקשרים חברתיים, רוצים בהם ומשקיעים בהם.
- ילדים המתאימים ברמתם השכלית ובתחומי העניין שלהם לנורמות של בני גילם (לא קיצוניים מעל או מתחת לנורמה).
- בעלי גמישות רגשית ומחשבתית, כלומר יש להם יכולת לשחק את המשחקים החברתיים כמו: מניפולציות, יכולת לנהל סמול-טוק (שיחה קלה), בעלי יכולת לווסת רגשות במצבים כמו כעס, תסכול, קנאה, תחרותיות ומאבקי כוח.
- ההתנהלות החברתית שלהם באה ממקום של אמון בסיסי באנשים ורצון להתקרב לזולת.
- יש להם יכולת להבין קודים חברתיים גלויים וסמויים. כלומר, לתת פרשנות נכונה למצבים חברתיים כמו: ציניות, הומור, שפת הסלנג וכו', לזהות מתי לדבר ומתי לשתוק. יש להם יכולת לחוש אמפתיה לזולת. כלומר, לחוש את צרכי הזולת ואת מצוקותיו.
יוצא מכך, שילדים שאין להם חברים והיו רוצים לרכוש חברים, צריכים ללמוד מיומנויות אלו. למשל, להשקיע מאמץ ואנרגיה ברכישת חברים, ללמוד מיומנויות של שיחה, לדעת לווסת רגשות שליליים, ללמוד להקשיב, לדעת להחמיא בעדינות ולהיות אמפתי לסובבים אותם ועוד. אז איך עושים זאת?
איך מפתחים מיומנויות חברתיות?
רפי יעקובי (פסיכולוג שפתח בית ספר לידידות), טוען שבגישה הטיפולית המסורתית, נוהגים לחפש, לחקור ולהבין מה הסיבה להיווצרות הבעיה ואחר כך מנסים לטפל בה. אבל כך, למעשה, מתבזבז מאמץ אדיר. לדעתו, כדי לעזור לאנשים לפתח מיומנויות חברתיות, המטופל צריך את ההתנסות המיידית "בשטח", שמפתחת את יכולותיו החברתיות, כשהוא מלווה בתמיכת המטפל.
כדי לפתח מיומנויות חברתיות צריך גישה שונה. רוב האנשים מחפשים חברים שיש להם דמיון אליהם. אנשים עם תחביבים דומים, רקע תרבותי דומה, מקצוע דומה וכו', בעוד שלמעשה כדי לפתח מעגל חברתי גדול, צריך להיפתח דווקא לאנשים השונים מאיתנו. לדבריו, השיטה הוכיחה עצמה כיעילה להפליא ובמרבית המקרים אף הוליכה לשינוי תוך זמן קצר. לטענתו, לימוד מיומנויות חברתיות הוא כמו לימוד שפה זרה ודורש מהמטופל דרך חשיבה חדשה, כמו גם דרך התבטאות שונה ממה שהורגל בעבר.
להשקפתי, התפיסה של רפי יעקובי מדגישה ומחדדת את הצורך של כולנו להשקיע מאמצים ואנרגיות כדי לרכוש חברים. לפי גישה זו, לכל אחד מאיתנו יש צורך ללמוד את המיומנויות ליצור חברים. זו מיומנות נרכשת. כלומר, ילדים כמו עומר, במידה והם רוצים לרכוש חברים, צריכים לפתח מיומנויות של התעניינות בחברים שלהם וזה אומר היכולת להתעניין בתחביבים של חבריהם (שלא בהכרח דומים לתחביבים שלהם). דווקא השונות של הילדים סביבם צריכה להוות מבחינתם אתגר בשביל "להגיע" לאותם ילדים, ללמוד אותם ולקשור איתם קשרי ידידות.
הורים לילדים שיש להם קשיים חברתיים, נוהגים לתרץ זאת בדרכים שונות. הוריו של עומר תרצו זאת בכך שעומר לא זקוק לחברים בני גילו כי הוא עולה עליהם ביכולותיו הקוגניטיביות, אבל בשיחה איתי ניכר שעומר זקוק לחברים ורוצה בקרבתם והתירוץ שהוריו סיפקו לבעיה שלו, לא מאפשר לו להתמודד ולהתגבר על בעיה זו. כדי להתגבר, עומר זקוק לכלים ומיומנויות כמו גם לתמיכת כל הסובבים אותו.
הוריו של עומר הגיעו אלי לשיחה כי חשבו שמעבר לכיתה מקבילה ייטיב עם עומר, אך כאשר התוודעו ונחשפו בצורה ישירה וכואבת למצבו החברתי של עומר, הם הבינו שהצורך האמיתי של עומר הוא בתמיכה למצבו החברתי ומעבר לכיתה המקבילה לא יפתור בעיה זו. בסיום השיחה סיכמנו שעומר יישאר בכיתה שלו ויקבל תמיכה מהצוות החינוכי, כמו גם ליווי ההורים ועומר על ידי פסיכולוגית בית הספר.
לפנייה לכתב/ת 
