בכל זאת התאהבתי שוב ביפהפיה של הכיתה

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהתאהבתי. קראו לה קרן, ומידי בוקר היא היתה עולה לקו 82 בדרך לחטיבת הביניים בה למדנו. כבר כשהאוטובוס התקרב לתחנה בה היא עולה, הלב שלי התחיל להאיץ. כשהאוטובוס נעצר בתחנה שלה, הדלתות היו נפתחות ומבעדן היא היתה נכנסת, זוהרת כמו אחד מנפלאות הבריאה.

עם כל צעד שלה על מדרגות האוטובוס מחוגי השעון היו נעים לאט יותר. השיער המבריק שלה קפץ בזמן שחייכה אל הנהג חיוך כובש, ואפילו הוא נטה להתעכב על ניקוב הכרטיסיה שלה קצת יותר מאשר על כל כרטיסיה אחרת. היא התחילה לפסוע במעבר והזמן היה עוצר מלכת. בכל פעם קיוויתי שהיום זה יקרה, היום היא תשב לידי!

אף פעם לא השארתי לאף אחד מקום לצידי, בתקווה שבסוף היא תבוא. כך, מידי יום הייתי בוהה בה, במי שהפסיעות שלה על מדרגות האוטובוס סימלו עבורי במשך שנים את המילה אהבה.

עם השנים קרן ואני התקרבנו. הפכנו לידידים טובים, ואחרי כשנה היחסים בינינו תפסו תפנית רומנטית. לצערי לא היינו זוג לאורך זמן רב. אהבתי אותה מאוד, אבל עם הזמן הבנתי שמשהו שונה; היה פער בין מה שציפיתי ובניתי בראשי לבין מה שהיה בינינו בפועל.

זמן רב עבר מאז קו 82 וקרן שפוסעת בהילוך איטי על מדרגותיו בכיתה ט', עשר שנים, אם לדייק. מאז קרן היו בחיי עוד כמה כאלה שגרמו לי להחוויר, אבל ללא ספק בשנים האחרונות אני מזהה מסביבי הרבה פחות נפלאות בריאה. הזמן עוצר מלכת מעט מאוד פעמים, אם בכלל וכבר הפסקתי להשאיר לידי מקום ריק באוטובוס.

למרות הכל, נפלתי שוב בשבי ההוליוודי

זה לא שהתייאשתי מאהבה, פשוט נראה לי שהתבגרתי קצת, ולאט לאט הבנתי שהאהבה היא משהו הרבה פחות הוליוודי. עם השנים למדתי שזה בסדר, ואולי אפילו עדיף לאהוב מישהי שלא יוצרת בעיות טכניות במחוגים בסביבתה ולא מעכבת אוטובוסים עמוסים בחנדלך עם הנהג. לפעמים אפשר להתאהב בזאת שמה שמושך בה הן יכולות הבישול שלה, החזון הכלכלי שלה, ואולי אפילו עקשנותה הפוליטית.

אני מוצא את עצמי מתעניין הרבה יותר במי שתהיה בת זוג ראויה במפגשים חברתיים ועם המשפחה, מישהי שגם מתאימה להקמת משפחה והתמודדות עם משברים בקריירה, בזוגיות וחלילה בבריאות. הערכים האישיים הפכו להרבה יותר חשובים מתחום העיסוק והמראה החיצוני. רושם ראשוני הפך לשטחי ולא רלוונטי. כל מועמדת לאהבתי דורשת מעתה היכרות מעמיקה לפני שיהיה סיכוי להתאהבות שתקרום עור וגידים.

והנה, למרות כל התובנות האלו, מצאתי את עצמי חוזר בשבוע האחרון לכיתה ט'. בפועל התחלתי את התואר השני שלי, אבל חזרתי לכיתה ט' בהרגשה. על אף תהליך ההתבגרות המופלא ומשמח סבתות שעברתי בעשר השנים האחרונות, נפלתי שוב בשבי ההוליוודי.

אולי אלו הרוחות הקרירות שהחלו לנשב השבוע ולבשר על תחילתו של מבצע "אמץ חברה לחורף", אולי זה השיפור הטכנולוגי בתכשירי שיער שגרם לשיער החלק והשחור שלה להבריק כמו בפרסומת. מה שזה לא יהיה, בעודי מתיישב ומביט לאחור כדי לסקור את הפרצופים שהולכים ללוות אותי בשנים הקרובות לתואר, הלסת התחתונה שלי חזרה לגרד את הרצפה ולא נותר לי הרבה מלבד לבהות בפלא בריאה חדש.

הפעם אני מבין שקסם כזה סופו להתפוגג

היא פסעה בעדינות במורד המדרגות של האודיטוריום והתיישבה מאחוריי. בעודה חוצה את השורה, קלטה שאני בוהה בה, חייכה אליי וחשפה גומת חן מקסימה בעודה מטיחה בי זוג עיניים שחורות ומבריקות.

לרגע כבר יכולתי לשמוע את פעמוני החתונה. ראיתי איך מידי שבת בבוקר אנחנו מתגלגלים עירומים בסדינים, בעוד אני הולך לאיבוד בעיניה ומנשק את צווארה הברבורי בזמן שהיא מחייכת בהנאה. הרגשתי את אבא שלי טופח לי על הכתף בארוחת החג בזמן שהיא עוזרת לאמא להוריד צלחות ואומר "אשה טובה מצאת לך". אפילו עברה לי מחשבה בראש על איזה יופי זה שהילדה הקטנה שלנו כל כך דומה לאמא שלה.

עבר שבוע מאז תחילת הלימודים. היא עדיין יפה ועדיין מפזרת אחריה אבק כוכבים מידי בוקר כשהיא נכנסת לכיתה. ימים יגידו אם יש בה את מה שאני צריך בבת זוג. ההבדל היחידי בינה לבין קרן הוא שהפעם אני מבין שקסם מהסוג שלהן הוא חלום ששואפים אליו ועורגים לו, אבל בהמשך הדרך הוא נעלם.

היום אני מבין שעצירת מחוגי שעון והפלת לסתות אינה סימן להתאהבות, אלא סימן לקונדישנר טוב ובושם מהדיוטי. אהבה אמיתית צריכה הרבה יותר מזה כדי להתקיים לאורך זמן.

אבל אחרי הכל, עדיין כיף לחלום.

טורים קודמים של מזופזף