לצאת מהשרוול

מסוף שנות הארבעים עד סוף שנות החמישים יצאו בישראל תקליטים במהירות 78 סיבובים בדקה שהודפסו על גבי בקליט, הופצו בעטיפות קרטון חלקות ומדי פעם כללו גם פרסומת לתקליטים אחרים. על גבי עטיפות תקליטי הויניל הראשונים שיצאו במהירות 33.3 (אריכי נגן) ובמהירות 45 (תקליטונים) כבר הופיעו צילומיהם של האמנים המבצעים.

מעבר לאווירת התקליט, ניכרים בעטיפות אלו האופנה, הסגנון וגם תפיסת העולם והדימוי העצמי הפוליטי של ישראל באותם הזמנים. מדף התקליטים של הקהל הישראלי התמלא בכותרים של התיישבות, חלוציות ושירי מלחמה, ששיקפו את "הכאן" הישראלי-צברי, אך גם תקליטי חזנות ודת שהמשיכו להיות פופולריים, כל סוגה וסגנונה הוויזואלי המובחן. כיום, עם הפיכת הויניל פריט לאספנים וחובבי מוזיקה נוסטלגים לצליל החם, עטיפות התקליטים משמשות כפריט אילוסטרציה (או לשימוש הסליבפייס, אותו להיט חדש-ישן בקרב חברי קהילת טוויטר-יוטיוב-פליקר-ושות').

היום (ה') תיפתח בגלריה של בצלאל (דרך סלמה 60, תל אביב) התערוכה "33.3 - תקליטים ישראליים, שריטות מקומיות". את התערוכה, שתוצג עד ה-20 בנובמבר, אוצרים אבשלום סולימן וערן ליטוין והיא מבוססת על אוסף פרטי של תקליטי ויניל. בתערוכה יוצגו כ-200 עטיפות תקליטים ישראליים, משנות החמישים ועד לאחרוני הוינילים משנות התשעים. בין השאר תיוחד מחווה לעטיפות התקליטים שעיצב דוד טרטקובר החל מסוף שנות השישים, אשר הפכו לאיקונות החרותות בתודעה התרבותית.

לדברי האוצר ליטוין, עורך מוזיקלי בקול ישראל, אספן תקליטים ועורך ספרים, "התערוכה מבקשת לחזור לדימויים החזותיים שעיצבו את התרבות הפופולרית במדינת ישראל. קולות רבים בחברה הודרו מהסיפור המרכזי. חלק מצאו ביטוי בחברות תקליטים קטנות ועצמאיות שביקשו לתעד ולאפשר נגישות לחומרים שאוכלוסיה גדולה צרכה כאן, ולתת ביטוי לז'אנרים שלא תאמו את מפת הגבולות התרבותיים והפוליטיים של ישראל הרשמית. חברת קוליפון, מיסודה של החנות היפואית תקליטי אזולאי, היא דוגמא לאלטרנטיבה כזו, שאנו מבקשים לעשות עמה צדק היסטורי".

קיר בתערוכה. בלתי ניתן לשחזור (צילום: רפי ברבירו) 

"באופן פרדוקסלי, האהבה למוזיקה והתשוקה החפצית לתקליט - אהבה של מאזינים, תשוקה של אספנים - נעדרים מהתערוכה הזו כמעט לגמרי," אומר האוצר אבשלום סולימן, אמן וכותב. "שתי גישות הפוכות מניעות אותה ומצביעות על השאלות שמעסיקות אותנו: האם דימויים מיד שניה יכולים להכיל אותה עוצמה שיש ל'חפץ עצמו', או שיש דבר מה בלתי ניתן לשחזור בתקליט עטוף שאפשר לאחוז ביד ולהפוך מצד אל צד?"

בתערוכה גם יוצגו עבודת הוידאו "אגוניה" של שי-לי עוזיאל, אשר במרכזה שירו של טריפונס "אגוניה", וכן סרט תיעודי קצר של שגיא אזולאי ומרים הקון על "תקליטי אזולאי", חנות תקליטים השוכנת ביפו משנת 1953 ועד היום. "תקליטי אזולאי" מכרו והקליטו מוזיקה מזרחית בשנים שבהם הייתה לחלוטין מחוץ לזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית. חנות התקליטים שייכת למשפחתו של אזולאי הבמאי, היום תלמיד שנה ב' במחלקה לאמנות בבצלאל. בסרט הוא עוקב אחרי אביו ודודו במסע אישי וביוגרפי.