כְּתבים מבטן האדמה

על כורים וסיסמאות

מרוב התרגשות אמיתית, קשה היה לפעמים להבחין בזיוף העצום שליווה את מבצע חילוץ הכורים בצ'ילה. זו היתה דרמה מורטת עצבים ומפגן מדהים של נצחון הרוח האנושית, אבל זה היה גם מחזה פוליטי מתוזמר היטב ומדויק באפקטים היחצניים שלו, שנועד לגרום לאזרחי צ'ילה כולה לחשוב שהנה, עידן חדש מגיע, אחדות לאומית נישאת ברמה, ומצב הכורים כולם ישתפר בעקבות האהדה הציבורית הגורפת ל-33 הלכודים.

הכורים המחולצים. מפגן אחדות מתוזמר היטב (צילום: AP)

לא נעים לקלקל שמחות, אבל גם באופוריה הכללית רצוי להזכיר את מה שלא שמעתם בנאומים החגייגיים. למרות שכלכלת צ'ילה נשענת ברובה על תעשיית הכרייה, הכורים מצויים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי, של ארץ שמשגשגת פשוט על גבם.

היום כבר אפשר לומר זאת בקול רם, אבל לא מזמן, במונחים היסטוריים, אמירה כזאת היתה מובילה את הדובר למחנות העינויים של משטר פינושה, למוות איטי בייסורים גדולים. זה בדיוק מה שקרה לטרובדור הלאומי ויקטור חארא, ששר בין היתר המנון של סולידריות עם מצבם העגום של הכורים בארצו.

באוקטובר לפני 37 שנים, כששירותי הביון האמריקניים והימין בצ'ילה חברו זה לזה והפילו את משטרו הסוציאליסטי של הנשיא סלבדור איינדה וגם רצחו אותו, אלפי אזרחים צ'יליאנים נחטפו, נעלמו, עונו ונרצחו - בחסות אותן סיסמאות ממש ששמענו במהלך מבצע החילוץ: אחדות, סולידריות ותהילתה של צ'ילה.

חארא נגרר לאיצטדיון הכדורגל הגדול בסנטיאגו, שם שברו לו את האצבעות ואמרו "עכשיו נראה אותך מנגן בגיטרה". אחר כך, על פי העדויות, עינו אותו עד שנפח את נשמתו. נותרו רק השירים, והנה מחוות ההזדהות שלו עם כורי ארצו. ואם הדיבורים בספרדית משעממים אתכם, דלגו בבקשה ל-2:18 דקות, ותפגשו כורים מאוד לא מאושרים בעבודה שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ומי ששורד נידון לעוני, בעוד אחרים ממשיכים להרוויח הון מן הזיעה והייסורים הללו. הכל השתנה מאז? מי שבאמת מאמין בכך, שימשיך להאמין בסיסמאות.

תעלולים מהקבר

בשעה טובה ומוצלחת הגיע לחנויות התרגום לעברית של "לאורה - המקור", אוסף הכרטיסיות הבלתי גמורות של ולדימיר נבוקוב, שלא הבשילו לכדי ספר בחייו. מעריצים מושבעים של נבוקוב כבר טרחו וקראו באנגלית, וממילא אי אפשר לומר למי שלא הספיק "עזוב, לא כדאי": התשוקה הבלתי מרוסנת לתעתועי המילה הכתובה מאפיינת את היוצר ואת קוראיו המסורים כאחד, ולאלה מוזמן עונג מסוים בהשוואות בין לאורה, הלא היא פלורה, לבין לוליטה: כל ההשוואות, החידות ומשחקי המראות שבספר מתוכננים, כמובן, עד לפרט האחרון, כפי שנבוקוב תמיד אהב.

"לאורה - המקור". הדילמה שלאחר המוות

הספר הגיע לידי הציבור אחרי שנים בהן עקב עולם הספרות אחר "הדילמה של דימיטרי", היינו, השאלה מה יעשה בנו היחיד של הסופר בכתב היד, האם ישרוף כמצוות אביו או יפרסם?

רצונו של הסופר נשקל אל מול תועלת הכלל, מאווייו של המת נבחנו לעומת הנצח הספרותי - ורק ספקולציה אחת היתה חסרה לי בדיון: האם, במחילה, כל הפולמוס אינו אלא פרי רוחו המשחקית של נבוקוב עצמו? הלא הוא הכיר יפה את תולדות הצוואות הספרותיות שלא מולאו, ידע היטב מה אירע לצוואתו של קפקא שביקש ממקס ברוד לשרוף את כתביו, וידע ויכול היה לשער את עוצמת הפולמוס, את פיתויי הסירוב, את הכבוד שיווצר סביב היצירה הלא גמורה כשתתפרסם לבסוף.

כשקוראים את "לאורה - המקור", כשבוחנים שוב את כותרת המשנה - "כיף למות", קשה שלא להתרשם שנבוקוב אכן צוחק על כולנו כשהוא מתבונן בנו מפנתיאון הנצח. כיף למות, אבל לא כמו בעלה של לאורה שמנסה לבטל את עצמו ואת אישיותו עד דק: כיף למות כמו נבוקוב, שאפילו מותו הוא פתח ליצירה חדשה, לחיים חדשים.

בין גיבורי על למר ארנב

ילדים שלא קראו ספרים נחשבו פעם לילדים מטומטמים, אמר השבוע יהודה אטלס, מבכירי היוצרים לילדים בשפה העברית, ובדבריו יש כאב אמיתי על התמעטות הקוראים הקטנים ועל מותן המוקדם מדי של יצירות ספרותיות שנכתבו עבורם בכשרון ובאהבה.

אטלס. מה עם התכנים? (צילום: עומר שורץ)

אטלס לא נקב בשמותיהם של האשמים במצב הזה. מקובל להאשים את ההורים שלא קוראים בעצמם, את מערכת החינוך שלא מקדישה די זמן לקריאה ואת הילדים שבוחרים לבהות בטלוויזיה - אבל אף אחד לא מתבונן קצת בתכנים המוצעים לגיל ראשית הקריאה, במכשיר החביב עליהם או בין הכריכות שהם לא כל כך מסמפטים.

אחת הבעיות המוכחשות לגמרי בדיון הזה היא הפער בין הריגוש המוצע לצופה הטלוויזיה הצעיר לבין העונג המתון, המינורי והפשוט שמוצע לו בספר.

בעוד שבטלוויזיה הוא נחשף לעלילות מסמרות שיער בהן העולם נחרב פעמיים לפחות בכל פרק מהסדרה החביבה עליו, בספרים הוא יכול לפגוש את מר ארנב ומר צב שיוצאים לטיול קטן וחוזרים הביתה בשלום.

בעוד שגיבורי הסדרות שלו מאבדים את הוריהם, מצילים את כדור הארץ וחובטים ברשעים איומים ונוראים, בספר המומלץ לגילו - ילד וציפור מגלים שהם יכולים להיות חברים וילד אחר מפסיק לפחוד מהחושך, או מוכן לצחצח שיניים.

מזה שנים אחדות אני קוראת עם ילדיי ספרים טובים וחיוביים המתאימים לגילם וליכולת הקריאה שלהם, אבל גם מקפידה להציץ בתכנים אליהם הם נחשפים בטלוויזיה: אין ספק, אלה תכנים רוויי אלימות, אבל גם עתירי דמיון.

עולמם של הקוראים הצעירים מלא חייזרים ומפלצות וגיבורי על מדהימים, שאותם, לרוב, הם פשוט לא יכולים למצוא בספרות המיועדת להם.

ייתכן איפוא שהגיעה העת להתמודד עם חיי הדמיון העשירים המוצעים בטלוויזיה גם במילים, וליצור עבור הקוראים הקטנים לא רק עולמות קטנים ומנחמים עם חרוזים מצוינים, ביטויי רגשות וגילוי ה"אני" בצירוף סוף טוב. היצמדותם למסך מעידה על הצורך שלהם ביותר מזה, ואולי מגיע להם יותר מזה כדי שיתאהבו מחדש בקריאה.