נאה דורש, נאה מקיים
זה מוצדק לדרוש הצהרת נאמנות מהמיעוטים בישראל שכן לכך שואפת כל מדינה דמוקרטית, אך יש להודות בדבר אחד: המדינה לא יודעת לתגמל את המיעוטים שדווקא תומכים בה
החלטת הממשלה לדרוש הצהרת נאמנות מאלה המבקשים להתאזרח, הביאה לפולמוס בנושא נאמנותם של המיעוטים למדינת ישראל.
אולם, מעטים התייחסו לתמריצים שמעניקה המדינה - או שאינה מעניקה - למיעוטים המביעים רצון להיות חלק בלתי נפרד מישראל היהודית והדמוקרטית.
השאלה שעל כולנו לשאול את עצמנו היא האם על הממסד הישראלי מוטלת חובה לא רק לדרוש נאמנות ממיעוטים למדינה, אלא גם להתייחס בצורה שווה, או אף מפלה לטובה, לאלה שמחליטים להיות חלק משמעותי ותורם ממנה.
חלק ניכר מן המיעוטים במדינת ישראל הביעו נכונות כבר עם קום המדינה להיות שותפים לבנייתה ואף להגנתה. מנהיגי המיעוט הדרוזי אף חתמו על הסכם "נאמנות" עם דוד בן גוריון ושלחו את בניהם להילחם בצבא ישראל.
ואכן, מאז ועד היום המיעוט הדרוזי מהווה חלק שותף לבניית המדינה, ובניו נכללים בכל שרשרת הפיקוד הצה"לית. אחוזי הגיוס בקרבם אף גבוהים מאלה בקרב הציבור היהודי.
עם השחרור ממדי החאקי, עם זאת, מגלה הדרוזי כי אינו מקבל את ההכרה ואת ההערכה המגיעים לו ממדינת ישראל ומעם ישראל, והוא הופך שוב להיות חלק ממיעוט שטמוע בתוך רוב.
המדינה לא מצאה לנכון להביע את הערכתה לציבור הדרוזי במשך שישים השנים האחרונות, למרות שישנן דרכים רבות במסגרת החוק הישראלי לפתח ולקדם את מי שבחרו להילחם לצד טובי בנינו; התמיכה יכולה להיות בדמות העדפה מתקנת, מענקים או הטבות מסוגים שונים.
הצורך בתמיכה אף עולה מדי פעם במחאה של נציגי המגזר, אך חוסר ייצוגם בממשל הישראלי ובמערכת הפוליטית מעיד על היעדר של תמיכה מצד עם ישראל ומדינת ישראל במי שנשבעו ואף שילמו בדם להגן על אזרחיה.
מיעוטים נוספים בישראל סובלים מהזנחה למרות נאמנותם למדינה. ציבור מוסלמי גדול של בדואים אזרחי ישראל משרת בחלקו בצבא ונמנה על החלק התורם ביותר של המיעוטים בישראל.
תרומתם היא במלוא מובן המילה, מכיוון שאינם מחוייבים על פי חוק לשרת בצבא והינם שותפים לעשייה הציונית כפי שניכר מיישובים רבים, במיוחד בצפון הארץ.
מחוייבותה של ישראל למיעוט הבדואי התורם צריכה להיבחן כאשר הורסים את ביתו של חייל צה"ל בדואי. לכאורה, על אמות הסיפים לרעוד, כפי שקרה כאשר ניצב איום להרוס את בתיהם של רס"ן רועי קליין ואלירז פרץ ז"ל ביישוב עלי. אך אדישות דעת הקהל כאשר מדובר בחייל בדואי מנוצלת על ידי אוייבי המדינה לקטרג נגד שירות צבאי או אזרחי של ערביי ישראל.
הטענה כי ישראל היא מדינה דמוקרטית הנותנת שיוויון זכויות לכל אזרחיה בלי יוצא מן הכלל היא נכונה ללא ספק. ביטוי לכך ניכר במגילת העצמאות ובחוקי הייסוד של ישראל, וערעור בנושא הינו ניסיון לדה-לגיטימציה של מדינת היהודים.
עם זאת, יהיה זה נאיבי לומר שאין מקום לשיפור תנאיהם וחייהם של המיעוטים המכירים בישראל היהודית והדמוקרטית, ואף יותר מזה. ביטוי לאופן ההטבה ניכר באחת ההחלטות האחרונות שקיבלה ממשלת ישראל.
בנוסף להחלטת הממשלה בדבר הצהרת הנאמנות, הוצנעה החלטה נוספת ברוח הדברים הכתובים כאן. בצעד טוב למדי אך מאוחר מדי, החליטה הממשלה להיטיב עם יוצאי צד"ל באמצעות הארכת המענק לשכר הדירה עבורם.
ציבור זה שיתף פעולה עם מדינת ישראל בנאמנות ובמשך שנים ארוכות, אך כאשר נאלצו לעקור מביתם וממולדתם גילו שהבירוקרטיה הישראלית חזקה מכל: חלקם לא קיבלו עזרה כפי שקיוו ואף אחדים בחרו לחזור ללבנון - תוך סיכון חייהם. הטבה מן הסוג הזה היא דוגמא מובהקת לדרך בה עלינו לנהוג עם ידידנו המוכנים להילחם למען ישראל.
אם נדע להיטיב עם חברינו כפי שנדע להגן על ישראל מאויבינו, יותר ויותר מאזרחי ישראל ואף מתושבי המזרח התיכון יחפצו בחיים משותפים איתנו.
אחרת, אנו עלולים לאבד את אחרוני הידידים שעוד מרשים לעצמם להודות בפומבי שהם תומכים בנו.
אדי יאיר פריימן, חבר הדור הצעיר בליכוד
לפנייה לכתב/ת 
