שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לאחר עשרים שנה

    "בחתמי את עפעפי משתרע/ הנוף הפנימי לפני: יער האלונים/ הבלוטים הנושרים על מתיקות האזוב". שירם חדשים של המשורר והמתרגם משה דור

    תפוחים

    חוֹשֵׁב עָלַיִךְ וְעוֹרֵג

    לְתַפּוּחִים:

    תַּפּוּחֵי עֵץ, תַּפּוּחֵי זָהָב,

    תַּפּוּחֵי הַגַּן הַנָּעוּל,

    חֲקַל תַּפּוּחִים בָּאָרֶץ הָאֲבוּדָה,

    וְיוֹתֵר מִכָּל אֵלֶּה תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

    מְטֻגָּנִים, פְּרִיכִים, נִמּוֹחִים בַּפֶּה

    וַאֲסוּרִים עַל-פִּי מִצְוַת הַדִּיאֵטָה

    שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְקַיְּמָהּ.


    חושב עליך ועורג לתפוחים (צילום: ירון ברנר)

     

    קוטג' 5%

    שָׂמַחְתִּי בֶּאֱמֹר לִי הַמַּכֹּלְתָּן שֶׁהִגִּיעָה

    גְּבִינַת הַקּוֹטֶג' 5% בְּזֵיתִים שֶׁהִזְמִין

    בִּשְׁבִילִי. כְּבָר עָמַדְתִּי לָשִׂים אֶת פָּנַי

    אֶל הַמַּכֹּלֶת שֶׁבְּמִתְחַם הַדִּיּוּר הַמּוּגָן

    כַּאֲשֶׁר נִתְפַּסְתִּי לְהִרְהוּרִים כָּמָּה אֲנִי

    רָעֵב אֵלַיִךְ, גְּבִינַת הַקּוֹטֶג' שֶׁל חַיַּי,

    אַף כִּי אֵין בָּךְ אֲפִלּוּ זַיִת אֶחָד לִרְפוּאָה

    וְאַתְּ רְחוֹקָה מֵהֶשֵּׂג סַכּוּ"מִי יוֹתֵר מִכָּל

    מַכֹּלֶת בִּדְיוֹנִית עַל כּוֹכָב מֵעֵבֶר לִשְׁבִיל

    הֶחָלָב שֶׁבּוֹ מַטְּעֵי הַזֵּיתִים מַכְסִיפִים

    בְּאוֹר לְבָנָה הֲזוּיָה.


    מה אמר המכולתן? (צילום: צביקה טישלר)

     

    פעם

    פַּעַם נִשְׁאַלְתִּי מַהוּ אֹשֶׁר וְלֹא

    הֲשִׁיבוֹתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי לְהָשִׁיב.

    וּפַעַם, כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ לְבַדֵּנוּ עַל מִרְפֶּסֶת-הָעֵץ

    שֶׁל בַּיִת שָׂכוּר-אוּלַי בְּכֵף קוֹד וְאוּלַי

    בְּכֵף אַחֵר שֶׁהַקּוֹד שֶׁלּוֹ מִתְעַקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר

    צָפוּן-וְהִשְׁקַפְנוּ עַל הַיָּם הַמִּתְלַקֵּחַ

    בַּשֶּׁמֶשׁ וְעַל סְפִינוֹת-הַטִּיּוּל הַמִּתְנוֹדְדוֹת

    עַל עָגְנֵיהֶן שָׁנִּרְאוּ קְטַנּוֹת כְּצַעֲצוּעִים-עָצַמְתִּי

    אֶת עֵינֵי מַחֲמַת הָאוֹר הַבִּלְתִּי-מְרַחֵם וְהוֹשַׁטְתִּי

    אֶת יָדִי עַל-פִּי הַזִּכָּרוֹן וְהִנַּחְתִּיהָ עַל בִּרְכֵּךְ.

     

    בְּרוֹךְ, בְּרוֹךְ

    בְּחָתְמִי אֶת עַפְעַפַּי מִשְׂתָּרֵעַ

    הַנּוֹף הַפְּנִימִי לְפָנַי: יַעַר הָאַלּוֹנִים,

    הַבַּלּוּטִים הַנּוֹשְׁרִים עַל מְתִיקוּת הָאֵזוֹב,

    חֲרִיקַת הַזְּמוֹרוֹת הַיְּבֵשׁוֹת מִתַּחַת לְנַעֲלֵי הַמְחַפֵּשׂ,

    רֵיחַ הַצְּפִיָּה וְהַצִּפִּיָּה, אַתְּ.

    כָּכָה, מֵאֲחוֹרֵי הַשְּׁמוּרוֹת הַּנְּעוּלוֹת,

    עַל כַּפּוֹת רַגְלָיו שֶׁל הָאוֹרְצֵל הַמְנֻמָּר,

    בְּרֹךְ, בְּרֹךְ,

    הַפּרִידָה.

     

    כל יום

    כָּל יוֹם זוֹרֵם בֵּין שְׁתֵּי גְּדוֹתֵינוּ

    הוּא יוֹם נִגְרָע מִמִּכְסַת הָעֶרְגָּה

    עַד שֶׁיְּלַבְלְבוּ פָּנַיִךְ בַּאֲבִיב שִׁירַי;

    כל יום זורם בין שתי גדותינו

    הוּא יוֹם נִמְחָק מִטּוּר הַחוֹל

    בִּשְׁעוֹנוֹ בְּטֶרֶם יַסְווּ הַעֲנָנִים

    אֶת יֶרַח חַיַּי.

    נְקֹף, זְמַן, הַזְהֵב אֶת גַּרְגְּרֶיךָ

    וְסַמֵּא אֶת עֵינֵי הָאִצְטַגְנִינִים הַגּוֹרְרִים

    אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם הַכְּבֵדוֹת, הַמְאֻבָּקוֹת

    בִּשְּׁבִילֵי שׁוֹשַׁנִּים קְמֵלוֹת

    וִירֵחִים מִתְמַעֲטִים.

     

    הוא כותב שירי אהבה לאשתו

    בְּכִכַּר הַשּׁוּק הוֹרוּ עָלָיו בְּאֶצְבַּע לֶהָבָה:

    רַגְלַיִם כְּבֵדוֹת כִּמְטִילֵי בַּרְזֶל,

    אֲנִיצֵי לֹבֶן מִתְפָּרְעִים עַל גֻּלְגֹּלֶת שְׁרוּבָה,

    הוּא כּוֹתֵב שִׁירֵי אַהֲבָה לְאִשְׁתּוֹ,

    שֶׁיֵּלֵךְ לַעֲזָאזֵל!

     

    בַּדּוּכָנִים הִסְמִיק הָאֲבוֹקָדוֹ מִבּוּשָׁה

    וְהַפִּלְפְּלִים הָאֲדֻמִּים הוֹרִיקוּ: טוֹב מוֹתוֹ

    מִחַיָּיו...כָּאן אַסְפַלְט, לֹא אֲדָמָה חֲרוּשָׁה...

    פְּלֵטַת זְמַן אָבוּד...כּוֹתֵב שִׁירֵי אַהֲבָה לְאִשְׁתּוֹ...

     

    הַשֶּׁמֶשׁ מִתְכַּנֶּסֶת לְתוֹךְ עַנְנֵי עַצְמָהּ.

    וְכִי יֵשׁ בְּכֹחָהּ לִסְפֹּג בִּקֹּרֶת?

    אֲבָל הוּא אֵין לוֹ מִי וְאֵין לוֹ מַה

    וְעוֹד כּוֹתֵב שִׁירֵי אַהֲבָה לְאִשְׁתּוֹ:

    חֹרֶף.

     

    לוקרציה

    חֹם לֹא צָפוּי בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל חֹרֶף

    מְשַׁגֵּעַ אֶת הַצִּמְחִיָּה הַמְקוֹמִית,

    עֲצֵי הַנּוֹי פָּרְצוּ בִּפְרִיחָה בִּרְחוֹבוֹת

    תֵּל אָבִיב וּשְׁמוּרַת הַטֶּבַע שֶׁל בְּאֵרִי,

    סִפְּרוּ טַיָּלֵי הַשַּׁבָּת בְּשׁוּבָם מִצְּפוֹן

    הַנֶּגֶב, הִיא יָם שֶׁל כַּלָּנִיּוֹת.

     

    כְּשֶׁרְאִיתִיךְ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בַּסְּתָו שֶׁל

    אַרְצֵךְ דִּמִּיתִי שֶׁקַּיִץ אִינְדְיָנִי נִשְׁפַּךְ מְלֹא

    כָּל הָעַיִן בְּשִׁמְשׁוֹ וּבַחֲמִימוּתוֹ, לִבִּי הַמִּזְדַּקֵּן

    עָלָה בְּלֶהָבוֹת כְּבוּגֵנְוִילְיָה מִתְפָּרַעַת

    עַל מְשׂוּכוֹת הַפַּרְוָר וַאֲנִי יָדַעְתִּי

    שֶׁנֻּדֵּיתִי לָעַד מִקֶּרֶב הַשְּׁפוּיִים,

     

    הָהּ, לוּקְרֵצְיָה שֶׁלִּי, הֵיטַבְתְּ לִמְסֹך אֶת

    שִׁקּוּי הָאַהֲבָה בְּכוֹס הַתֵּה הַמְהֻגֶּנֶת

    שֶׁל הַפָקוּלְטָה!

     

    עוֹד מְעַט קָט יַחֲזֹר הַחֹרֶף, אוֹמְרִים כָּאן

    הַמֵּטֵאוֹרוֹלוגִים, בַּהֲנִידָם רָאשֵׁי חָכְמָה עַל גַּבֵּי

    הַמַּפּוֹת הַסִּינוֹפְּטִיּוֹת, וְשׁוּב יִהְיֶה קַר וְגָשׁוּם.

    עוֹד מְעַט יָשׁוּב הַסְּתָו בְּשַׁלַּכְתּוֹ וּבִגְשָׁמָיו הַקָּרִים,

    אָמְרוּ שָׁםׁמֻמְחֵי הַצֶּפִי, וְאַחֲרָיו הַחֹרֶף

    בִּשְׁלָגָיו וּבִקְרָחָיו.

     

    אַתְּ לֹא קָרָאתְ מֵעוֹדֵךְ אֶת סִפְרֵי הַמּוּסְקֵטֵרִים

    שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדֵּר דְּיוּמָא, אֲבָל אֲנִי כֵּן, אֶת כֻּלָּם,

    וּבִכְלָלָם אֶת זֶה הַקָּרוּי "לְאַחַר עֶשְׂרִים שָׁנָה".

    חִשַּׁבְתִּי וּמָצָאתִי שֶׁעֶשְׂרִים שָׁנָה נָמוֹגוּ מֵאָז

    הִצְמַדְנוּ לָרִאשׁוֹנָה שְׂפָתַיִם בְּסֵתֶר מְכוֹנִיּוֹת

    בְּמִגְרַשׁ הַחֲנִיָּה מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת. שֶׁמָּא

    נַכְתִּיר-כְּבָר פָּקְעוּ זְכֻיּוֹת הַיּוֹצְרִים-

    גַּם אֶת הָרוֹמַנְסָה זְרוּקַת-הַשֵּׂיבָה שֶׁלָּנוּ

    בְּשֵׁם "לְאַחַר עֶשְׂרִים שָׁנָה"?

     

    אָז הִשְׁלַכְתִּי אֶת לוּחַ-הַשָּׁנָה שֶׁל חַיַּי

    מִבַּעַד לְחַלּוֹן הַמִּטְבָּח. אֵינִי יוֹדֵעַ

    אֵיזוֹ עוֹנָה הִיא זוֹ. רְאִי,

    שְׁמוּרַת-הַטֶּבַע שֶׁלִּי

    כֻּלָּהּ חַרְצִיּוֹת!

     

    מעולם

    מֵעוֹלָם לֹא הִתְיָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי יָפֶה

    אֲבָל אִשְׁתִּי הִיא הֲכִי יָפָה

    וְלָכֵן אֶקָּחֵנָהּ לַיָּם לְקָפֶה:

    קְצַת נוֹף, קְצַת עֻגָּה וּלְטִיפָה.

     

    וְנַשִּׂיחַ עַל הָא וּנְפַטְפֵּט עַל דָּא

    וְכַמּוּבָן נַחֲזִיק יָדַיִם

    וְגַם נִשְׁתֹּק, כִּי הַיָּם הוּא כְּמוֹ אַגָּדָה

    כְּחֻלָּה-יְרֻקָּה שֶׁל מַיִם.

     

    וְעַל פָּנֵינוּ יָשׁוּטוּ הֲמוֹנֵי הֲמוֹנִים

    וּבָהֵם מֵיטַב נְשׁוֹת הַקֶּרֶת

    אַךְ בֵּין אֵינְסוֹף צוּרוֹת וּפָנִים

    אִשְׁתִּי הִיא הֲכִי נֶהְדֶּרֶת.

     

    עַד שֶׁתַּגִּיעַ שְׁעַת פְּרִידָה

    וּבָרָקִיעַ אֵשׁ מִתְלַקַּחַת

    וְאֶקַּח אֶת אִשְׁתִּי הַיָּפָה בְּיָדָהּ

    וְנָקוּם וְנַתְחִיל לָלֶכֶת

     

    וְנֵלֵךְ יָד בְּיָד תַּחַת שְׁמֵי שְׂרֵפָה

    לְחַפֵּשׂ מוֹנִית לְכִוּוּן הַבַּיִת,

    אִשְׁתִּי שֶׁהִיא הֲכִי יָפָה

    וַאֲנִי שֶׁאֵין לִי רֶכֶב כְּזַיִת.

     

    אילו ידעת

    אִלּוּ יָדַעַתְּ

    אֲבָל אֵינֵךְ

    אִלּוּ יָדַעַתְּ מַה שֶּׁבֵּינִי וּבֵינֵךְ

    מַה שֶּׁ בְּ אֱ מֶ ת בֵּינִי וּבֵינֵךְ

    מַה שֶּׁהִנְּנִי וּמַה שֶּׁהִנֵּךְ

    אֲבָל אֵינֵךְ

    אֵינֵךְ

    אֵינֵךְ

    אַתְּ רוֹצָה לִנְסֹעַ לְסִין

    לְבַדֵּךְ, אִשָּׁה מְשֻׁחְרֶרֶת,

    וּלְהַשְׁאִירֵנִי כָּאן עִם שְׂמָחוֹת וּכְעָסִים

    שֶׁל חַיֵּי זוּגִיּוּת מִסֻדֶּרֶת;

    אֲהוּבָתִי, אֲנִי מְאַחֵל לָךְ הַגְשָׁמַת הַמָּהוּת

    וְגִבּוּשׁ אִישִׁיּוּת צוֹלֵחַ-

    וּפוֹתֵחַ מִיָּד, כֵּן, לְלֹא שָׁהוּת,

    בְּמַסַּע יָ חִ י ד לַיָּרֵחַ.

     

    לפני שנים

    לִפְנֵי שָׁנִים הֲיִיתִי מֵפִיחַ עָשָׁן כְּרַכֶּבֶת יְשָׁנָה.

    שִׁוִּיתִי לְנגֶד עֵינַי אֶת קִיטוֹר סְדוֹם וְנִגְמַלְתִּי.

     

    לִפְנֵי שָׁנִים הֲיִיתִי בֶּן בַּיִת בְּכַרְמוֹ שֶׁל נֹחַ.

    גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי תַּעֲנִית יֹבֶשׁ וְעָמַדְתִּי בָּהּ.

     

    לִפְנֵי שָׁנִים פְּגַשְׁתִּיךְ בַּחֲדַר הַפְּרוֹפֶסוֹר

    שֶׁהָעֳמַד לִרְשׁוּתִי בָּעִיר הַנָּכְרִית. הִסְתַּכַּלְתִּי

    בָּךְ כְּשֶׁגָּחַנְתְּ לְהָרִים צְרוֹר מַפְתֵּחוֹת

    שֶׁנָּשַׁר, בְּמִקְרֶה אוֹ שֶׁלֹּא בְּמִקְרֶה, עַל

    הָרִצְפָּה וְחַשְׁתִּי שֶׁרֹאשִׁי סְחַרְחָר וַאֲנִי

    צוֹנֵחֵ הָמוּם אֶל הַמַּכְתֵּשׁ הָאָפֵל בֵּין שָׁדַיִךְ.

    כָּל מְטַפְּסֵי-הָהָרִים לֹא עָצְרוּ כֹּחַ לְחַלְצֵנִי.

    כָּל חוֹקְרֵי-הַמְעָרוֹת נִרתְּעוּ מִפְּנֵי הַדְּרָקוֹן

    שׁוֹכֵן-הַמַּחֲשַׁכִּים שֶׁהַסִּפּוּרִים עָלָיו נִלְחֲשׁוּ

    מִפֶּה לְאֹזֶן. מִכָּל מָקוֹם הִגִּיעָה הַשָּׁעָה

    לְהוֹדוֹת שֶׁשּׁוּם מִשְׁלַחַת הַצָּלָה לֹא הָיְתָה

    עֲשׂוּיָה לְהוֹשִׁיעֵנִי מִשּׁוּם שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁהָיָה

    הַמַּפְתֵּחַ לַדֶּלֶת הַחִצּוֹנִית מוּנָח עַל הַשֻּׁלְחָן

    בְּהֶשֵּׂג יָדִי, לֹא הוֹשַׁטְתִּי אֶת זְרוֹעִי

    לְקַחְתּוֹ.


    הייתי מעלה עשן כרכבת (צילום: עידו ארז)

     

    עצומות

    קִבַּלְתִּי עֲצוּמָה נֶגֶד הַכְחָדַת פִּילִים.

    אֲנִי נֶגֶד הַכְחָדַת פִּילִים.

    קִבַּלְתִּי עֲצוּמָה נֶגֶד הַכְחָדַת לִוְיְתָנִים.

    אֲנִי נֶגֶד הַכְחָדַת לִוְיְתָנִים.

    אֲנִי נֶגֶד פְּגִיעָה בְּכָל בַּעֲלֵי-הַחַיִּים הַמִּתְנוֹדְדִים

    עַל סַף הַכְחָדָה.

    וַאֲנִי כָּל כּלִּי בְּעַד הַחֶלְקָה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי

    שֶׁאֵין בָּהּ דְּרִיסַת רֶגֶל לֵאלֹהִים זֶה אוֹ אַחֵר

    עִם מַדְּפֵי הַסְּפָרִים הַסְּפוּרִים

    וְעִם פִּנַּת הַבִּשּׁוּל

    וְעִם הַמַּחְשֵׁב

    וְעִם אַתְּ וְהַיָּד שֶׁלָּךְ הַחוֹלֶפֶת

    כְּזִכָּרוֹן מִשְׁמוּרַת חַיִּים רְחוֹקִים

    עַל עֵירוֹם רֹאשִׁי הַבִּלְתִּי מוּגָן.


    עצומה נגד הכחדת פילים (צילום: טל רוטמן)

     

    בוהן

    כְּאָדָם הַשּׁוֹלֵף בַּבֹּקֶר בִּזְהִירוּת אֶת

    בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית מִתַּחַת

    לַשְּׂמִיכָה כְּדֵי לָחוּשׁ

    אֶת מֶזֶג הָאֲוִיר,

    גַּם אֲנִי בּוֹדֵק מִבְּעוֹד שַׁחַר

    אִם הָאָרֶץ עוֹדָהּ אַרְצִי

    וְאִם אַתְּ עוֹדֵךְ אִתִּי.

    אוּלַי כָּךְ גִּשְּׁשוּ הַמְרַגְּלִים מִבַּעַד

    לַעֲרָפֶל הָרַךְ שֶׁבְּטֶרֶם זְרִיחָה

    אֶת תַּגְלִיף מוֹלַדְּתָם הַזָּרָה.

    בְּשׁוּבָם נִפְלְגוּ לְרֹב וּלִמעוּט.

    אֲבָל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת בֹּהֶן רַגְלִי אֶל

    מַחֲסֶה הַשְּׂמִיכָה, יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבוֹת

    וּמְסָרֵב לְגַלּוֹתָן אֲפִלּוּ לְעַצְמִי.

     

    משה דור, משורר, מתרגם ועורך. חתן פרס ביאליק לספרות יפה ופרס ראש הממשלה ליצירה (פעמיים). פרסם עשרות ספרי שירה ותרגומים. היה ממייסדי קבוצת "לקראת" ועורכי ביטאונה, וכן עורך מדור הספרות ב"מעריב". בין 1975 ל-1977 שימש כנספח לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. לשירים נוספים של דור לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים