ביום הדין הדמוקרטיה תוקרב על המזבח
הדבר היחיד בעולם שהיה נחלתם הבלעדית של היהודים היה הגטו. מי שסבור כי שבועת אמונים למדינה יהודית-דמוקרטית תחזק את מעמדם של תושביה היהודים, אינו מבין כי לדת ולדמוקרטיה יש לעתים מעמד סותר
אין זה כלל משנה אם השבועה למדינה "יהודית ודמוקרטית" תחול על לא-יהודים בלבד או, כפי שראש הממשלה הנחה אמש את שר המשפטים, גם על יהודים שיתאזרחו מכוח חוק השבות.
שכן, הפגם העמוק בנוסח השבועה למדינה "יהודית ודמוקרטית" אינו טמון בפרובוקציה שהוא עלול לחולל כלפי הציבור הערבי, אלא בעובדה שממשלת נתניהו מנסה להקנות ליהדות ולדמוקרטיה מעמד שווה בסדרי המשטר בישראל.
מרגע שהמדינה מקנה ליהדות ולדמוקרטיה מעמד שווה, הדמוקרטיה בישראל הופכת לדמוקרטיה על תנאי: כזו שתקפה מעתה רק כל עוד יש בה רוב יהודי שמבטיח את אופייה היהודי.
יש לומר זאת מפורשות: מדינת ישראל מעולם לא הייתה מדינה יהודית - היא הייתה, ועודנה, מדינת היהודים. הדבר היחידי בהיסטוריה היהודית שהיה כל-כולו יהודי היה הגטו.
ואולם, חזונם של מייסדי מדינת ישראל לא נועד להקים מחדש גטו יהודי, אלא להקים מדינה ללאום היהודי שבה לא יהיה גטו, ודאי לא ליהודים, אך גם לא לאזרחים הלא-יהודים שבה.
אסור להניח לשימוש הרשלני בשמות-תואר להוליך שולל. הצירוף "מדינה יהודית" מתייחס תמיד לאופייה של המדינה כמדינת לאום, גם אם זה מתוך ידיעה כי היא בראש ובראשונה דמוקרטיה שבמהותה מעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, יהודים ולא-יהודים כאחד.
אלה הטוענים לכשרות הביטוי "מדינה יהודית" בנופפם בהחלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 מזה ובמגילת העצמאות מזה זורים חול בעינינו, שכן לא האו"ם ולא מנסחי מגילת העצמאות העניקו למונח "מדינה יהודית" משקל שווה ערך לזה שנתנו לעקרונות הדמוקרטיה.
בהחלטת האו"ם נטבע המושג "מדינה יהודית" כדי להבדיל בין מדינת הלאום היהודית לזו הערבית, ואילו במגילת העצמאות תפקידו של שם התואר "יהודי" כוון בעיקר לצורך צביעת מאפייניה הלאומיים של המדינה.
עם זאת, התכנים הקונקרטיים בשני המסמכים מתייחסים דווקא ליסודות הדמוקרטיים של המדינה.
החלטת האו"ם נדרשה באריכות למנגנון הקמתם של המוסדות הדמוקרטיים בשתי המדינות העתידות לקום, ואילו מגילת העצמאות פירטה בלשון חד-משמעית את התחייבויותיה של המדינה במסגרת משטרה הדמוקרטי ("שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין" וכו').
לצד התחייבויות מוצקות אלו נדמות אותן התייחסויות בודדות למאפייניה היהודיים של המדינה, כמו במשפט "לאור חזונם של נביאי ישראל", לקישוטים פיוטיים חסרי משמעות חוקתית.
העובדה כי בעיני רבים מאיתנו משקלם של המושגים "יהודית" ו"דמוקרטית" עשויים להיראות שווים היא תוצאה של מהלך ארוך שהכשיר את הרגע האומלל הזה.
ואמנם, הצירוף "יהודית ודמוקרטית" נוסח לראשונה באופן רשמי בתיקון לחוק יסוד: הכנסת בשנת 1985, ומאז הוכנס לשני חוקי יסוד נוספים ("כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק"), אבל בשום מקום עד כה לא התיימר צירוף זה להעניק הגדרה כה מזוקקת לעצם מהותה של המדינה, כפי שעולה מהתיקון המסתמן לחוק האזרחות.
מי שטוען, אם כן, שאין בצירוף "יהודית ודמוקרטית" כל חדש משקר במצח נחושה, ואין לנו אלא לתהות על מניעיו.
בהעדר כל רצון ישר ואמיץ לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים, נראית ההחלטה כצעד שנועד להכשיר את הקרקע ליום הדין - היום בו יהיה רוב פלסטיני מוצק ממערב לנהר הירדן, וישראל תצטרך להחליט אם היא מדינה יהודית - או דמוקרטית.
התיקון לחוק האזרחות מאפשר להעלות על הדעת כי סביר שדווקא הדמוקרטיה היא שתוקרב על מזבח הזהות היהודית.
יונתן תובל, יועץ מדיני ומומחה בחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני
לפנייה לכתב/ת 
