שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    העליון זיכה אב מאונס בתו: 'אולי זכרונות הושתלו'
    "ייתכן שאנו מזכים חוטא", כתב השופט רובינשטיין, אבל ערעורו של האב התקבל על בסיס עדויות מקצועיות ל"זכרונות מדומים" שהושתלו על-ידי מטפלים - וגם אפשרות להתיישנות. בגיל 23, הבת סיפרה על התעללויות שהחלו בגיל 4

    סוגייה מהותית וכואבת הונחה על שולחנם של שופטי בית המשפט העליון, שהבוקר (יום ד') החליטו לזכות מחמת הספק תושב המרכז, שהורשע ונידון ל-12 שנות מאסר בגין אונס בתו. הם קבעו בין היתר שהתביעה התבססה כמעט אך ורק על "זכרון מודחק" - ללא ראיות חיצוניות - וכן שיש אפשרות שהזכרונות הושתלו במוחה.

     

    השופטים אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר ויצחק עמית קבעו פה אחד בהחלטתם כי יש ספק לגבי המועדים בהם כביכול בוצעו מעשי האונס, ויכול להיות שחלה עליהם כבר התיישנות.

     

    מכתב האישום שהוגש נגד האב, עולה כי בין הגילאים 4-6 נהג האיש להתקלח ערום עם בתו, כיום בת 32, ובמקלחת הורה לה לגעת באיבר מינו. עוד נטען בכתב האישום כי בשנות ה-80', כשהאשה הייתה בת 9, הוא אנס אותה שלוש פעמים.

     

    בגיל 26 הגישה הבת תלונה נגד אביה, וסיפרה שרק בגיל 23 עלה לתודעתה כי אביה הוא שפגע בה מינית במהלך ילדותה. האב הועמד לדין והורשע רק על מעשי האונס, מחמת התיישנות העבירות שכביכול ביצע במתלוננת כשהיתה בת 4.

     

    את האבא ייצגו עו"ד אביגדור פלדמן וגדעון היכל, שערערו לבית המשפט העליון וטענו שבית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע שזכרונותיה של המתלוננת הם זכרונות מודחקים של התעללות מינית מצד אביה בילדותה. הם אף הציגו לבית המשפט חומר מקצועי-מדעי המצביע על "סבירות גבוהה" לכך שהבת סובלת מזכרונות מדומים שהושתלו במוחה במזיד או בשגגה על ידי מטפלים שונים שטיפלו בה במהלך השנים.

     

    עוד טענו הסנגורים שבית המשפט טעה בכך שהכריע את הדין על התבססות על התאוריה המדעית של זכרונות מודחקים על פני התאוריה של זכרונות מדומים, וכי מדובר בנושא שנוי במחלוקת, שאינו בקונצנזוס בקרב אנשי המקצוע. לכן, נטען בערעור, יש ספק בענין מועדי מעשי האונס לכאורה, והתביעה לא הוכיחה שלא חלה התיישנות על אותם מעשים.

     

    "לא אכחד כי כבדה עלי ההחלטה"

    לעומת זאת, הפרקליטות טענה כי שלושת מעשי האונס בהם הורשע האיש התרחשו בין אוגוסט 1987 לסוף מאי 1988, כך שלא חלה התישנות. מלבד עדותה המהימנה של המתלוננת, הוסבר, נסמך בית המשפט המחוזי על ראיות רבות נוספות שיחזקו את עדותה ותמכו בה.

     

    אבל שופטי העליון לא התרשמו. לדבריהם, יש מספר פרמטרים המכרסמים באיכותן של ראיות התביעה, בין היתר שעד גיל 19 לא ניכרו אצלה סימני מצוקה בזמן אמת, וכן יש "חשש אמיתי" שהדבר הושתל אצלה על ידי מומחים כאלה ואחרים.

     

    למרות הזיכוי, כותב השופט יצחק עמית: "לא אכחד כי כבדה עלי ההחלטה בערעור זה. במיוחד למקרא דברי המתלוננת. אך כפי שהוסבר, לא סגי בכך כדי להרשיע את המערער.

     כלי העבודה של השופט מוגבלים הם ואם חלילה עשה המערער את המיוחס לו במתלוננת בתו - הדבר נותר בינו לבין קולו ואת עונשו יקבל מידי שמיים ולא מידי אדם. ומאחר שבמשפט פלילי עסקינן, הספק פועל לזכותו של המערער".

     

    השופט רובינשטיין הוסיף בפסק הדין: "בסופו של יום אצטרף לדעת חברי לא בלי היסוס הנובע מכך שייתכן כי אנו מזכים חוטא... אך הספקות שניקוו תוחמים את המסגרת המשפטית וגם אם הספק עצמו אינו נטול ספקות - הוא מטה את הכף".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים