הקץ לשמועות
ופתאום הפחד הזה, אני משוגעת על כל הראש. אני לא זוכרת. למה אני לא מצליחה להיזכר? לא להרגיש את אהבתי'? מה לא בסדר אצלי?
"אז מה?" א' שואל אותי, "זה נראה לך הגיוני, ככה ללכת ולזרוק לפח שמונה שנים וחצי?" אני מפחדת להסתכל עליו, מפחדת לתת לו את התשובה המיידית שעולה בראש העפיפון החדש שלי. כן, זה נראה לי הגיוני לגמרי. מתברר שאני מסוג הנשים העמוקות האלו, שלום לך אליזבת טיילור, שאין להן בעיה לזרוק ברגע אחד שמונה שנים וחצי.
"פעם היינו מאוהבים", א' אומר, "מאוהבים באמת, כולל האינטימיות הזאת שאת אומרת שחסרה לך עכשיו. זוכרת איך היית ממשיכה לישון בשבת ואני הייתי מכין לך ארוחת בוקר בגינה? זוכרת שכשהכרנו היית באמצע שיפוץ שיניים, ויום אחד נפלו לך כל ארבע השיניים התחתונות והתנשקתי איתך כמו עם זקנה בת 90?" אני מהנהנת קצת ברפיון, כי הזיכרון אמנם הצית בי משהו נשכח, אבל מיד כבה כמו גחל בנרגילה. לא, אני פשוט לא מצליחה לעשות ריסטארט לזיכרון שלי. יותר מכל דבר אחר, זה מה שהכי מפחיד אותי במה שקורה ביני לבין א'. אני לא זוכרת שום דבר, אפס, כלום, משמונה שנים וחצי של חיים משותפים.
הזיכרון שלי היה מאז ומתמיד מאוד גרוע. אני שוכחת פלאפונים בבתי קפה, שוכחת אנשים שאהבתי בעבר ומפשפשת בראשי אחרי שמם הארור כשהם ניגשים אליי ברחוב, ועכשיו, כמה מקסים מצדי, מתברר שאני גם מסוגלת לשכוח את בעלי המושלם בדרך למספרה. וזה עוד אחרי שבחרתי אותו, בפינצטה של זהב, מכל הבחורים בעיר. ופתאום הפחד הזה, אני משוגעת על כל הראש. אני לא זוכרת. למה אני לא מצליחה להיזכר? לא להרגיש את אהבתי? מה לא בסדר אצלי?
- הטור המלא – רק במוסף "7 ימים", בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"
דנה ספקטור
צילום: יהונתן צור
מומלצים
