באירופה זה עובד

בית שני אונליין

בזכות טכנולוגיה חדשנית, יוכלו גולשים יומיומיים לעלעל בצילומי 900 כתבי היד מתוך ספרים מתקופת בית שני ואפילו לאתר מחדש אותיות שנעלמו במהלך השנים.

בלי הבדלי דת, גזע, השקפה או נאמנות, את פניו של הפרויקט היחיד-במינו אפשר לקבל רק בשמחה. נימוקים, למי שמחפש, יש בידיי שלושה: כי בעסק הזה, המושג המעורפל "נגישות למידע" מזנק לגבהים ומעמיק לרבדים חדשים; כי הספרייה הגנוזה מערערת את הדעה המקובלת, לפיה הרשת מגשימה עצמה באמצעות פייסבוק ופורנו בלבד (גם, כמובן, אבל לא רק); וכי העניין כולו מוכיח, שהחיבור האנושי וההיסטורי בין הימים ההם לבין הזמן הזה מסוגל להיות לא רק משכיל, מרתק ומשמעותי. הוא יכול להיות גם מגניב.

שמחים בחלקנו

את ההוכחה המצערת לכך שאנחנו חיים בגן-עדן של שוטים סיפק דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כשליש מאוכלוסיית ישראל, מתברר, נמצא בסכנת הדרדרות לעוני - פי שניים מהשיעור במדינות האיחוד האירופי.

הפער בין עניים לעשירים בארץ המריא לשיא, שגם הוא משאיר את אירופה המפגרת הרחק מאחור. ומה שהכי מרשים: 86 אחוז מהישראלים שבעי רצון מחייהם!

השאלה הפילוסופית העולה מהנתונים היא: האם לטיפשים מגיע לסבול? מצב כלכלי כה ירוד במושגי העולם המערבי היה גורם לכל אזרח שפוי (ולא עשיר) לעשות מעשה - ממחאה והפגנה, דרך הצבעה או אי-הצבעה ועד הפיכת שולחן או הפיכת העולם. ואילו כאן, במדינתו הגאה של העם המחזיק מעצמו החכם מכולם, איש לא שוקל להזיז אצבע, שלא לדבר על להזיז מישהו מכסאו, כדי לתקן המעוות.

אם יש משהו גבוה יותר מאחוזי הסיכון לעוני, הרי אלה הסיכויים לכך שנמשיך לשבת בחיבוק ידיים מול שחיקתנו המתגלגלת במדרון, מול קריסת המערכות בתחומי הבריאות, הרווחה והחינוך. נמשיך לבלוע בשתיקה את מילת הקסם, את תרופת הפלא, את "ביטחון", זו שמחסלת כל דיון, מיירטת כל אלטרנטיבה, מטאטאת כל מצוקה.

כאלה אנחנו. עלובים, אבל אופטימים.

מתחרעים משבת לשבת

יופיו וחוסנו של הכדורגל הישראלי בלטו השבוע שוב. כישלונות הנבחרת במוקדמות היורו נמחקו בידי הישג חדש - פיצוץ ראשון, זה 26 שנה, של משחק בליגה הבכירה. את הקרדיט על זריקת השלט שפגע בקוון האומלל לקח בסופו של דבר אוהד בן 16, אלא שבחגיגה החוליגנית השתתפו רבים ורעים, לא רק באשדוד, וממש לא ילדים.

המסקנה עגומה: הוצאת כוחות המשטרה מאצטדיוני הכדורגל הפקירה אותם לחסדי הבריונות, וזו עושה עבודה יפה בכל מחזור ליגה.

אלימות ביציעי האוהדים (צילום: אלי אלגרט. באדיבות ספורט 1)

על ההחלטה הגאונית לעקר את המגרשים מנוכחות מעשית של אנשי אכיפה חתום חוק בשם "איסור אלימות בספורט" שהתקבל בכנסת. אבל גם אם יגלגלו עיניים ויגלגלו אחריות, ההתאחדות לכדורגל והקבוצות הן שותפות מלאות למהלך שהפך את היציעים לזירות היאבקות חופשית. סדרנים, בעלי תפקיד טובים וחשובים, יכולים להספיק במקום בו שורר אי-סדר. במקום בו קיים פוטנציאל מתממש לעבריינות אלימה, לגורמים המטפלים קוראים שוטרים (גם אם אחדים מהם ממש ברוטאליים).

ולטיעון האלגנטי "באירופה זה עובד", נאמר כך: לא תמיד, לא בכל מצב, ובוודאי לא בדרך הבום-וגמרנו שבה זה נעשה אצלנו. בנוסף, כפי שאפשר היה אולי להתרשם בקטע הקודם, כאן זה לא אירופה.

אוי לאוזניים

(לבכות לך)

(מזעזע. הם היו כבר בני שלוש)

"אסור לפגוע בנכסיה האידיאולוגיים של המפלגה"

(בעיקר כשנותר לה נכס אידיאולוגי אחד וגם הוא ממוסגר וממוסמר לקיר)

"יש פה הרבה פחות צעקות, הרבה פחות איבה. אנו יותר מקשיבים זה לזה. העמדות מתקרבות"

(ב-ד-י-ו-ק. שקט, סובלנות וקירוב לבבות - זה כל מה שעבר עלינו מרצח רבין ועד היום)

• הטוב, הרע והמכוער" - שבועות קודמים