בעונג רב: מסע אישי, לאומי והיסטורי עם הרב לאו

לאחרונה הוא קיבל מנשיא צרפת, ניקולאי סרקוזי, את אות לגיון הכבוד הצרפתי - אחד מיני תארים וכיבודים, שהרב ישראל מאיר לאו, מי שהיה הרב הראשי של ישראל, קיבל בחייו. ואם בפרסים עסקינן, הוא קיבל גם את פרס ישראל על מפעל חיים. כיום הוא מתפקד כרבה הראשי של העיר תל אביב. לאו הוא קונסנזוס. הכישרון הרטורי שלו, החשיפה התקשורתית הגדולה והיותו ליברל כּשֵר למהדרין - עושים אותו הרב של כולם. לצעוד איתו היה מסע מרגש עבורי, גם בגלל שכבוד הרב השיא אותי לפני 21 שנה וזכר את התאריך והמקום, וגם כי זו הפעם הראשונה שלו עם "התקשורת" בכל הנוגע לטראומת ילדות שעבר במחנה המעצר בעתלית, אליו הגיע כפליט ממחנות עבודה וריכוז. משם המשכנו לזכרון יעקב, עם זכרונות טעונים והיכרות אישית עם מחתרת "ניל"י". לאחר מכן חזרנו למדרגות הרבנות בתל אביב ומשם לנקודות ציון בחייו כתלמיד, מחנך, בעל ואיש משפחה. מסע אישי, לאומי והיסטורי עם מוטו לדור ההמשך: "לזכור ולא לשכוח". עתלית: ממרסיי לגנואה ומשם לחיפה "חזרתי כעת 65 שנה אחורנית, לערב תשעה באב, יולי, 1945. הייתי בן שמונה. הגעתי לחיפה בספינה דייגים אוסטרלית, ממרסיי לגנואה ומשם לחיפה. חיילים בריטים חמושים חיכו לנו בחוף והובילו אותנו בקרונות משא של בהמות, נטולי חלונות למחנה עתלית. כאן שהיתי עם 200 יתומים וניצולים ממחנות הריכוז בוכנוואלד וברגן בלזן. "הגענו למחנה, מסביב גדר תייל, מגדל שמירה, חום כבד ואנחנו בבגדי צמר חורפיים עם טלאי. הסתכלתי על אחי, נפתלי, בפחד גדול ואכזבה נוראית: 'לאן הבאת אותי? עוד גטו, אבל הפעם בארץ חמדת אבות?'. חוזר 65 שנה אחורה. הרב לאו במחנה עתלית (צילומים: גילי מצא) "הבריטים לא נתנו מים ודחקו בנו להיכנס. עשרות אנשים שכבו באלונקות בצריפים. אי אפשר היה לישון, בגלל החום והצעקות. מאות מבני הישוב, הקיפו את המחנה בקריאות חיפוש של ניצולים. את הבגדים והמסמכים חיטאו, וזכרונות אחרונים שנותרו - אבדו לעד. "עד היום אני לא מבין את האטימות והרשעות של החיילים הבריטים שעשו לנו תחנה נוספת בדרך הגיהנום שעברנו. את יובל ה-50 לשהותנו בארץ חגגה המשפחה המורחבת שלי כאן, במחנה, לא בבית מלון או מסעדה אלא בין הצריפים בעתלית, כדי שהנכדים יבינו את המשמעות של 'דע מאין באת' .בספרי 'אל תשלח ידך אל הנער', מתועד הסיפור". משפחת אהרונסון: קורבן עצום למען המדינה "למדתי שנה בישיבה בזכרון יעקב. מלכה סמסונוב שמעה שאני שם והודיעה לי שאנחנו קרובי משפחה, דרך הרב שפירא מלובלין. היא הופיעה בישיבה עם סל ענק של ענבים מהכרמים של המשפחה והזמינה אותי לבקר בבית משפחת אהרונסון, ברחוב המייסדים 40 בזכרון יעקב. שם 'פגשתי' את רבקה אהרונסון, אחותם של אהרון ושרה, מקימי ניל"י. "הביקור היום בשולחן הערוך בסלון, במטבח המשפחה עם הסרוויס השביר, החזיר אותי לפרק בהיסטוריה העלומה של המשפחה האריסטוקרטית הזו, שניהלה חיים אירופיים במושבת הברון והקריבה קורבן עצום למען עתיד המדינה. "חשוב שהמקום ימשיך לפעול כמוזיאון". בית משפחת אהרונסון בזכרון "לחשוב שבחדר האמבטיה הסמוך, ירתה שרה אהרונסון כדור בתוך פיה כדי לא להסגיר את סודות המחתרת לטורקים, פשוט מצמרר. חשוב שהמקום ימשיך לפעול כמוזיאון, שבני נוער ילמדו את סיפור המחתרת העברית הראשונה". כבוד המורה "בין השנים 1971-1962, הייתי מחנך ומורה לתלמוד ותנ"ך בכיתות הבנים בתיכון עירוני - 'צייטלין' בתל אביב. בית הספר נחשב בזמנו לטוב ביותר במגזר הדתי-לאומי. היום פגשתי בחדר המורים את שרה לוי, שהיתה תלמידתי לתורה ומשנה לפני 40 שנה. חיפשתי פתקים, לוח, מגירות ומצאתי רק מכונות: סורק, פקס, מחשב, מכונות הדור חדש. ריגש אותי המפגש הספונטני בחצר, עם תלמידות אתיופיות שביקשו ברכה להשתלבות בחברה הישראלית". מפגש ספונטני בחצר עם תלמידות. בית ספר "צייטלין" כבוד התלמיד "לימדתי ב'צייטלין' ובבית ספר 'אחד העם' בפתח תקווה, אבל לי עצמי לא היתה תעודת בגרות. קבלתי רישיון הוראה זמני משר החינוך דאז, אבא אבן. הגשתי את עצמי לבד לבחינות בהיסטוריה, ספרות, תנ"ך ותלמוד אבל הייתי צריך להשלים במתמטיקה ואנגלית. ראיתי מודעה בעיתון, שד"ר הנרי חנוך אנקורי (לימים מייסד תיכון 'אנקורי' - ג.מ) מחפש מורה לתנ"ך. ידעתי שהוא פתח בדירתו הצנועה, בז'בוטינסקי פינת בן יהודה, כיתה אקסטרנית שמכינה לאנגלית. "לקחתי קו אוטובוס מספר 4 ובאתי אליו. סיפרתי שאני מלמד ב'צייטלין' ואם הוא מעוניין, שיקבל המלצות. הבהרתי שאני רוצה ללמוד אנגלית אבל אין לי כסף לשלם. הצעתי בתמורה שאלמד תנ"ך וכך היה. אותו 'ברטר' עשיתי גם עם כיתה אקסטרנית של האינג'ינר, ישראל גורדון, שגם חיפש מורה לתנ"ך ולימד אותי באופן פרטי מתמטיקה. למדתי עם עולים מבוגרים שעבדו במשך היום ורצו לשפר את חייהם. באותה שנה השלמתי את הבגרות". כיתה אקסטרנית לאנגלית. ברחוב ז'בוטינסקי פינת בן יהודה פתקים מאשתי "לרחוב י.ל. פרץ 18 בתל אביב הגעתי ב-1960 עם רעייתי, איטה, ישירות אחרי החופה. דירת שני חדרים על הגג, במרום 75 מדרגות, ללא מעלית. שם גרנו חמש שנים וחצי, ועם הולדת ילדנו הרביעי, עברנו לרחוב וורמיזה. "בכדי לחסוך את הטיפוס המייגע במדרגות לאחר יום לימודים ארוך, התקנתי פעמון בכניסה. הרבנית, היתה משלשלת בחבל ארוך סל עם פתק - רשימת מכולת. הייתי הולך לרחוב צ'לנוב או שוק העלייה ומביא את בקשותיה. ככה חיינו אז. היום במקום הפעמון שלי, תלויה צנרת ועזובה". צנרת ועזובה במקום פעמון של פעם. דירת נישואיו של הרב אהבת חסד "רחוב הרב ידידיה פרנקל קרוי ע"ש חותני ז"ל, אביה היקר של אשתי. הוא עמד בראש בית הכנסת 'אהבת חסד' במשך יובל. הרב ידידיה גר ברחוב אברבנל הסמוך, שבפלורנטין, התפלל ולימד תורה במקום עד שנבחר לרבה הראשי של תל אביב. שנתיים אחרי פטירתו התיישבתי על כסאו בתפקיד רבה של העיר. עצוב לי לראות את בית הכנסת מוזנח כיום, ללא שלט שמכבד את חותני". בית הכנסת "אהבת חסד". קרוי ע"ש חותנו של לאו, הרב ידידיה פרנקל הקפות בשמחה "במוצאי שמחת תורה של 1942, פנה הרב פרנקל לתושבי השכונה ואמר להם שמכיוון שאין ידיעות מאירופה, וספק אם יהודים יכולים להגיע לבתי כנסת, נחגוג עבורם את שמחת תורה. 'הבה נהייה להם לפה', אמר וביקש להוציא את ספרי התורה מבית הכנסת אהבת חסד, ולהביאם לכיכר הקטנה. "מכל הרחובות הסמוכים התחילו לנהור ערב רב של תפוצות. בוכרים, סלוניקאים, פולניים. כולם פרצו בבכי כאשר הרב קרא בקול 'אנא השם הושיענה. אנא השם הצליחה נא. אנא השם עננו ביום קוראינו'. מאז אותו ערב, החל בארץ המנהג של הקפות שניות, לאות סולידריות עם הגולה. כאן החל מנהג ההקפות השניות. שכונת פלורנטין "במרפסת בית הבאוהאוס, ממש כאן, היה עומד הרב ולצידו נכבדי האומה לדורותיהם משמיעים נאום לחג. לוי אשכול, משה דיין, מנחם בגין, יצחק רבין כרמטכ"ל, חיים בר-לב ודוד אלעזר ז"ל. שכונת פלורנטין הענייה, היתה גאה שיום בשנה היא לב העניינים וממנה נישאת הבשורה. לכל הכתבות במדור "מסע עם כוכבים" גילי מצא צלמת אווירה ונוף שצילומיה מתפרסמים בעולם

בעונג רב: מסע אישי, לאומי והיסטורי עם הרב לאו

אודות ועזרה

כלים ושירותים

ערוצי תוכן