שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מין מצא את מינו

    משבויי מלחמה שסובלים מהלם קרב, עד לגילוי עריות וטראומות בתוך המשפחה. הסופרת והמשוררת שז בוחרת חמישה ספרים על מיניות פגועה, שהקריאה בהם מביאה אותה לחוף מבטחים

    בחרתי בחמישה ספרים שמדברים על ניצול מיני בילדות. אבל אלה ספרים שגם אנשים רבים שלא עברו פגיעה מינית יכולים למצוא את עצמם בהם. אני מאמינה שכל מי שחייו התרסקו באופן כזה או אחר, ונאבק כדי לשוב ולעלות על חוף מבטחים, ימצא את עצמו בספרים האלה.

     

    טראומה והחלמה – ג'ודית לואיס הרמן

    התוודעתי לספר זה לפני כחמש עשרה שנה ומייד הבנתי שאני בבית. שבויי מלחמה, חיילים הסובלים מהלם קרב, קורבנות השואה, נשים נאנסות, נשים שעברו גילוי עריות ועוד, כולם בסירה אחת. זוהי הסירה הפוסט-טראומטית שגורלה תלוי לא מעט בדרך בה נחתור בה.


    "טראומה והחלמה", הסירה הפוסט-טראומטית (עטיפת הספר)

     

    התשובה לשאלה האם נגיע לחוף מבטחים או שנשקע בעמקי המצולה תלויה לא מעט בנו. באפשרותנו להבין ולקבל את חיינו וגורלנו, באפשרותנו להתמודד עם זוועות העבר, להתעמת עם התוקפים ולהשיב לנו את הזכות להתרחק מעברנו. כך טוענת הפסיכולוגית ג'ודית לואיס-הרמן.

     

    המושג שאולי דיבר אלי יותר מכול בספר הוא, האשמת הקורבן. פתאום קבלתי מילים למה שנשמתי ושאפתי אל תוכי במשך כל חיי. לואיס-הרמן מגוללת את הדרכים שלא פעם הן ערמומיות ומניפולטיביות, ולעיתים הן ישירות ובוטות, בהן משכנע התוקפן את הקורבן שהוא-הוא האשם בתוקפנות של התוקף: היהודי מלוכלך ותאב בצע, הנאנסת לבשה שמלה חושפנית, וזו שנאנסה בילדותה על ידי קרוב משפחתה פשוט משקרת או משוגעת שמדמיינת הכול.

    ספר נורא ונפלא שנותן מילים לדברים להם אין מילים.

     

    לחיות בצל הסוד - גילוי עריות – סיפורים אישיים, ד"ר תמר כהן 

    הסיפור האישי שהכי נטמע בי שייך למישהי המכונה בספר "כיפה אדומה". זוהי אשה שבהיותה בת 11 שלחה אותה אמה, כמו בסיפור "כיפה אדומה" המפורסם, אל סבה (לא אל סבתה). לאחר שהסבא עשה מה שעשה התחיל סחרור מטורף שבו הסבא נהג לשכב עם נכדתו אפילו בבית ההורים, כשההורים היו נוכחים בבית.

     

    "כל העניין הזה מאוד משך אותי," מספרת המכונה "כיפה אדומה", "וגם אני הייתי מבקשת ממנו שיבוא איתי לשירותים. הזוועה היתה של האובססיה, של הכפייה הזו שרדפה אחרי והתחושה הנוראה הזו שגם אני רוצה את זה".

    זהו אולי אחד ההבדלים בין שבויי מלחמה וניצולי שואה לבין נשים שנאנסו בילדותן. לאונס חוברת לא פעם הנאתו האוטומטית של הגוף, וכן ההנאה הנפשית של ילדה שמקבלת בדרך המינית תשומת לב ואהבה.

     

    במשך שנים רבות לאחר מכן צובאות "כיפה אדומה" ונשים כמותה על חדרי הטיפולים בניסיון לפתוח את הסוד המעיק ולמצוא להן הקלה מרגשי האשמה המעיקים, המובילים לא פעם להתאבדויות, לזנות, להתמכרויות או לחיים פחותי משמעות ואנרגיה.

     

    בית אבי - סילביה פרייזר

    הספר נפתח בהערת המחברת, סופרת קנדית ידועה: "הסיפור שאני מספרת בספר הזה הוא אוטוביוגרפי. עקב מחלת השיכחה, נעלמו מזכרוני רוב האירועים המתוארים בו עד לפני שלוש שנים/ העובדה שאבי ניצל אותי מבחינה מינית אומתה על ידי מקורות חיצוניים. אחרי הכול מתברר, שהסוד המשפחתי שלנו לא היה סוד כמוס".

     

    שלושה דברים בולטים במיוחד לעיניי מקריאת הקדמה זאת. קודם כל, האומץ. האומץ של סופרת ידועה לגולל את סיפורה האישי ולהסתכן בכך שיסווגוהו כסיפורת אוטוביוגרפית נטולת ערך ספרותי (מה שאיננו. זהו ספר סוחף, מטלטל, עמוק ואיכותי לדעתי).

     

    שנית - הדבר אותו פרייזר מכנה: מחלת השיכחה. מעניין כמה נשים שעברו גילוי עריות סובלות מ"מחלת השיכחה". כמה מהן מתייסרות במשך כל חייהן כשהן נתונות בצללים שבין ידיעה לבין אי ידיעה, מואשמות בשיגעון, בהמצאה וברשעות.

     

    הספר הזה מגלה כיצד, בעזרת אומץ ונכונות לזכור, עולים הזכרונות צעד אחר צעד, מוקאים מגרונה של פרייזר הבוגרת כמו חתיכות זכוכית החותכות את גרונה אך אינן מצליחות להשתיק אותה. מי שמתלבטת, היה או לא היה, תוכל להיתמך בספר הזה כדי למצוא את עצמה בזכרונות, בסימפטומים ובמאפיינים של האשה האמיצה הזאת.

     

    ושלישית - ניצולי שואה חשבו שהם מדמיינים את הזוועות אבל היו להם שותפים לזוועות שאימתו והעידו על הנורא מכול. למירב הצער ובניגוד לפרייזר, יש נשים רבות שנפגעו בילדותן ואין להן עדים. מה שחמור מכך, יש סביבן אנשים, קרובי משפחה וגם חברים, שרוצים שהסוד יישאר כסוד וייקבר עם הקורבן.

     

    ספר כזה לא מאפשר לסוד לגווע.

     

    הנשיקה - קתרין הריסון

    כשאני חושבת על הספר המקסים הזה אני בראש ובראשונה חושבת על הדרך בה הוא כתוב. ממש כשירה. מתורגם, ובכל זאת, אוירת הליריות לא התנדפה ממנו. הספר מתאר את סיפורה האוטוביוגרפי של קתרין הריסון, סופרת אמיצה נוספת, שבבגרותה התוודעה לאביה שבמשך כל ילדותה היה גרוש מאמה ורחוק ממנה גאוגרפית, ונכנעה לפיתויי החיזורים שלו.


    נשיקה וקוץ בה, על כניעה מינית (עטיפת הספר)

     

    חסך אדיר באהבה מאם, ובעיקר מאב, עומדים בבסיס של הכניעה המינית הזאת של הבת לאביה. האב הכומר, הוא מניפולטור לא קטן, וכל סיפור "אהבתם" (עם מרכאות או בלי? - אני מתלבטת) מתואר מזוית ראותה של הצעירה בליריות עטופת געגוע.

     

    הפגיעה שלה בעצמה, הנשירה שלה מהלימודים, מצבי הניתוק דמויי העילפון בהם אובד לה הזמן, כל אלה לא יכולים לעמוד בפני הסמכות ה"אבהית" שמבטיחה לה חיבוק, חום וחסות. לרגע. רק לרגע. ובאיזה מחיר.

     

     

    אם תיגע בי אני אצרח - מיכל מירון-שקד

    גם כאן, כמו בספרים אחרים, ניתן לראות מסרים כפולים המגיעים מצד האב אל הילדה ומבלבלים אותה. אם הוא דואג לעתיד המקצועי שלי, שואלת הילדה-נערה את עצמה. אם הוא נותן לי כסף, איך יתכן שהוא עושה לי את הדברים שעליהם אין לדבר לעולם?


    "היא הייתה הרכוש שלי", הזוית של התוקפן (עטיפת הספר)

     

    עם זאת, מה שמייחד את ספרה של מיכל מירון-שקד הוא הניסיון להבין דווקא את התוקפן.

    חלק מהטקסט נכתב מזוית ראותו של האב הפוגע. הוא היה צעיר מאוד כשבתו נולדה, הוא ואשתו מעולם לא רצו אותה ונאלצו להתחתן בגללה, ואשתו היתה מדרבנת אותו "להיות הגבר" ולהכות את הקטנה.

     

    כשהוא מצליף בה הוא מצטדק: "ככה אבא שלי היה מתנהג איתי, וככה אני התנהגתי עם הבת שלי. מה יותר טבעי מזה".

    אמירה זו מסוכנת ביותר לדעתי. גלומה בה האמונה שמה שהיה הוא שיהיה, ושאין דרך להתנתק משלשלת ההתעללויות המשפחתיות.

     

    "היא היתה הרכוש שלי," מוסיף ומסביר האב, "היא היתה עצמי ובשרי, ואני הייתי יכול לעשות בה מה שאני רוצה".

    את האמונה הזאת של הפוגעים, החוזרת ונשנית בכל הספרים שהזכרתי כאן, כולל בספר שאני עצמי כתבתי, "הרחק מהיעדרו", יש להכרית מן העולם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שז. חיים מתרסקים, ושוב נבנים
    צילום: חנה אשורי
    לאתר ההטבות
    מומלצים