שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    איתו כיף להתבלבל

    באלבום ראשון מזה חמש שנים, מציג ג'יי קיי מ"ג'מירוקוואי" רצון כן להחזיר את רכבת הקריירה שלו למסלול: פחות מסיבות ואבקות לבנות, וגם פחות דיסקו ויותר סול ואלקטרוניקה. התוצאה היא מיש-מש סגנוני שמותיר את המאזין מבולבל אך מרוצה


    רכבת הקריירה של כל אמן מגה-מוצלח נעצרת לרוב בתחנות קבועות: ההערכה המקצועית הופכת לתהילה פתאומית, וזו מתערבבת עם כסף, נשים ועצירת חירום בהתמכרות לחומר כלשהו. קצת אחרי תחנת הפארודיה העצמית מגיעה ההתפכחות, ה"חזרה לשורשים" ובסוף המסלול מחכה לו הקאמבק המוצלח.

     

    אם בוחנים את מסילת חייו של ג'ייסון קיי, האיש שמהווה את "ג'מירוקוואי" (כבר אין טעם להעמיד פנים שמדובר בהרכב אמיתי) לפי לוח רכבות זה, התוצאה תהיה התגשמות חלום הרוקנ'רול האולטימטיבי, כולל "Rock Dust Light Star", אלבום קאמבק מתבקש אחרי חמש שנות שתיקה מקצועית.


    ג'יי קיי. רגע לפני שנעלם לעולם שכולו פיטר אנדרה (צילום: Max Vadukul)

     

    את צי מכוניות הספורט שלו, כמו גם את חיבתו לחיים מהירים ומיני אבקות לבנות, החליף ג'יי קיי ברצון כן ואמיתי להשיב עטרה ליושנה. "Rock Dust…" מגיע אחרי עשור בו ג'מירוקוואי נתפסה כמשעממת ורפטטיבית, גם על ידי מעריציה הגדולים שבאמת ניסו למצוא את הטוב באלבומיה האחרונים והמאכזבים. ג'יי קי, מצידו, בין הכאת צלמים להודעת פרישה מטופשת מ-2007, עשה כל שביכולתו כדי להיתפס בעיקר כאושיה נהנתנית עם חיבה לקניין.

     

    או אז, כשהוא מאיים לשקוע בשכחה ולהיעלם לעולם שכולו פיטר אנדרה, הודיע איש הבפאלו על חזרה לפעילות. במשך כמעט שלוש שנים חיכה העולם לאלבום חדש, במסגרת מה שיכול היה להחשב כמשחק המקדים הארוך ביותר בהסטוריה, שני רק ל-"Chinese Democracy" של אקסל רוז. עכשיו, עם סיבוב הופעות בינלאומי בתכנון ותדמית משוקמת ונקייה, האם ג'מירוקוואי תצדיק את מעמדה כחלוצי הספייס-Funk?

     

    סביר להניח שמאזיניו הקבועים של ההרכב יצאו מחווית ההאזנה לאלבום החדש די מרוצים. חלק מהשירים, כמו "She's A Fast Persuader" ושיר הנושא הם מה שנקרא "ג'מירוקוואי קלאסי". הצליל אותו צליל, החן והחלקלקות הטבעית של השירה עדיין שם, בתוספת חותם הליריקה של ג'יי קיי. ההכרזות שהגיעו מכיוון הלהקה בשנתיים האחרונות כללו הבטחות סגנוניות לפחות דיסקו, יותר סול, כיוון חדש, יותר רוק ולבסוף - אלקטרוניקה במינונים גבוהים. התוצאה בערך מקיימת והאלבום, שהוקלט בתאילנד ובביתו של ג'יי קיי באוקספורדשיר, מכיל מיש-מש סגנוני מעניין.

     

     

    "White Knuckle Ride" ו-"All Good In The Hood" הם קטעי דיסקו טהור מאזורי המייקל ג'קסון ומזכירים סגנונית את "Synkronised" או "A Funk Odyssey", אלבומים קודמים של ג'מירוקוואי, בעלי אוריינטציה בולטת לרחבת הריקודים. הרצועה "Blue Skies" הנינוחה משלבת קלידים וכינורות בשירת סול רכה. "Hurtin", הקטע הטוב ביותר באלבום, מחבר גיטרות, טונות של גרוב ומקהלות רקע שחורות.

     

    מובן שגם ההשפעה הברורה והתמידית מסטיבי וונדר מורגשת כאן, במיוחד ב-"Goodbye To My Dancer", אבל היום נדמה שיש כאלה שעושים זאת טוב יותר או לפחות באותה רמה, למשל "מארון 5" הפופיים. השיר האחרון באסופה הוא "Hey Floyd" שמכניס לעוגת הדיסקו-פאנק-פופ גם קמצוץ רגאיי ואפילו גיטרת סרף מעניינת, מגובה בפזמון סוחף שמותיר את המאזין מבולבל מעט אך מרוצה.

     

    המסקנה המתבקשת היא, שאמנם לא מדובר באלבום שיחזיר

     את ג'מירוקוואי לימיה הגדולים, אך גם לא יזכה אותה בקללות עסיסיות מצד מעריציה הנאמנים. אם נחזור למטאפורה מההתחלה, כל העסק כאן מרגיש כמו גיחה פאנקית היישר אל קליפורניה שטופת שמש בשנות השבעים, פלוס עצירה בכמה תחנות בדרך. בסופו של דבר, ג'יי קיי רק רוצה שתזיזו את הישבן ובמשימה הזו הוא, ללא ספק, הצליח.

     

    ג'מירוקוואי, "Rock Dust Light Star", הליקון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האלבום החדש. חובבי ההרכב ייצאו מרוצים
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים