"מה בסך הכל אמרתי?" - מילים כנשק חמקמק
עם מילים אפשר להרוג ואפשר לרפא, לקרב ולהרחיק, להשפיל ולרומם. בחיי היומיום של הזוגיות, המילים משחקות תפקיד מרכזי. כך זה נראה בעיניה של מטפלת זוגית
דנה: אתה מתכוון לצאת לסרט עם הבגדים האלה? (המבע התוקפני ביותר, גם הבעת זילזול בשומע, שמשהו בו לא בסדר, וגם התקפה של בחירת הבגדים שלו, שהיא שגויה וראויה ללעג).
דפנה: עם הבגדים האלה אתה מתכוון לצאת? (תרגום: הבגדים לא יפים או לא מתאימים, פחות תוקפני, שכן הביקורת מופנית רק לבגדים).
דליה (בטון של הבנה והסכמה): אה, עם הבגדים האלה אתה מתכוון לצאת... (תרגום: הבעה של רגש חיובי, השאלה היא שאלה אמיתית, עניינית, שנועדה לוודא שהשומע לבוש ומוכן ליציאה).
שלוש דרכים שונות לומר את אותן המילים.
דני, בן זוגה של דנה, שמע היטב את המשפט הראשון, ומגיב אליו בעלבון. הוא עשוי לומר משהו כמו "מה יש, אז מה אם השמנתי, אני אוהב את החולצה הזו. או "למה את תמיד ביקורתית על הטעם שלי בבגדים" או "נמאס לי שאת כל הזמן יורדת עליי".
ואז יופיע משפט המחץ "מה בסך הכל אמרתי?"
אם ניקח את המילים שנאמרו לבית המשפט של הסמנטיקה, לא תהיה ברירה אלא לפסוק שאין במילים עצמן כל פסול. בסך הכל נשאלה שאלה. אבל הטון, הדגש, דקויות של הבעת פנים, משפיעים באופן מרחיק לכת על המשמעות של המשפט. המשמעות במקרה הזה קשורה הדוקות לדעות ולכוונות של הדוברת.
ברצוני להזמין את הקוראים להרהור בלשני, פרשני, על האופן בו אנחנו מדברים ועל השימוש לרעה שאנחנו עושים לפעמים בגמישות של השפה. אין זה סוד, שבאמצעות המילים אפשר להרוג ואפשר לרפא, לקרב ולהרחיק, להשפיל ולרומם. בחיי היומיום של הזוגיות, המילים משחקות תפקיד מרכזי בתור המדיום שבאמצעותו אנחנו משפיעים זה על זה: בחירת המילים, הסידור שלהן במשפט, האינטונציה – אלה כמה מהגורמים הקריטים שישפיעו על התוצאה הסופית.
יש הרבה תוקפנות במשפט הלכאורה-תמים
מבחינתי, כמטפלת זוגית, הבעיה העיקרית בדו-שיח זה איננה העובדה שהאשה ביקורתית כלפי הטעם של בן זוגה בלבוש, אלא, הבעיה היא ההתכחשות. הנשק החמקמק של המילים, מאפשר לנו לירות, לפגוע, ולהתנער לגמרי מהאחריות לעלבון שגרמנו או להשפעת הביקורת שלנו. אם תרצו, זו ביקורת סמויה על המתלבש, על טעמו, על גופו ומראהו החיצוני ומה לא. יש הרבה תוקפנות במשפט הלכאורה-תמים, וזוהי תוקפנות מהסוג הסמוי והחמקמק שקשה מאד להתגונן מפניו.
אילו היתה השיחה בין דנה לדני פשוטה יותר, היא היתה נראית כך:
דנה: הבגדים שבחרת ליציאה לא מוצאים חן בעיניי, הם לא מתאימים לך ולא יפים.
דני: אני מבין שזה לא מוצא חן בעינייך אבל זו הבחירה שלי, אני אוהב את החולצה הזו.
דנה: אבל אתה שמנת, והחולצה לא מתאימה לגוף שלך.
דני: אוקיי, אני מבין, חבל לי שזה מפריע לך (ואז תבוא החלטה אם להחליף את הבגד או להתעקש לשאת את חוסר שביעות הרצון שלה).
עקרונית, אין הבדל מבחינת המשמעות של מה שהאשה אומרת. ההבדל הגדול הוא, שהיא לא מסתירה את הביקורת שלה ואת דעותיה. אמירה גלויה ופשוטה של דעותיי הביקורתיות מאפשרת הרבה יותר מרחב לדיאלוג. השומע יכול להגיב, להתגונן או לקבל את הביקורת, הוא יכול לשמוע את הדברים ולהרהר עליהם. ביקורת כשהיא לעצמה אינה דבר כה נורא, לעתים אפילו יכולה להועיל, אם היא מכוונת לדברים שאפשר לשנות.
התוכן עצמו של משפט שכולל ביקורת איננו כה הרסני. מה שהופך את השיח להרסני הוא השימוש לרעה שאנו עושים בלהטוטנות הסמנטית שלנו. ביכולת שיש לכל אדם לומר ולא לומר, לומר משהו ולפגוע מבלי שיש "הוכחות" לפגיעה.
אין ברירה אלא לעשות עוד כמה "סיבובים" של שאלות ותשובות
כיצד מבדילים? לעתים ניתקל במצבים הפוכים, בהם פירשנו שאלה תמימה וכנה כאמירה פוגענית. כדי לדעת, אין ברירה אלא לעשות עוד כמה "סיבובים" של שאלות ותשובות. אם התשובה של דני סיפקה את דנה, והיא הגיבה בצורה חיובית "אה, הבנתי, בסדר, אם אתה כל כך אוהב את החולצה הזו, אפשר לצאת" אפשר להבין שהכוונה לא היתה כה ביקורתית ופוגעת.
גם עניין הכמות הוא חשוב, הואיל ומדובר בזוגיות, שהיא קשר מורכב וממושך ויש בו הרבה דיאלוג, חשוב לבחון בצורה הוגנת האם מניפולציות סמנטיות כאלה מתרחשות לעתים קרובות? האם הן מופיעות בתחומים רבים? האם הצד "המותקף" סובל מתופעות של ירידה בדימוי העצמי? האם היא או הוא מרגיש אשם או מואשם כל הזמן? לא כל עקיצה, ביקורת סמויה או שאלה כמו "למה לא סידרת את החדר?" הן בהכרח אלימות או תוקפנות.
המסר העיקרי שלי, כרגיל, הינו מסר של מודעות והתבוננות-עצמית: שימו לב לדיבור שלכם! אל תעסקו בניתוח ופרשנות של בני זוגכם, היו אתם המפרשים של עצמכם והביטו בכנות על השפה שלכם: האם אתם גלויים לגבי הביקורת שלכם? האם אתם מעבירים את המסר בצורה משפילה ומעליבה, או באופן שמאפשר להקשיב ולחשוב על הדברים? האם יש לעג בשאלות שלכם? האם אתם בכלל מוכנים לקבל תשובות, או שהשאלות שלכם נועדו רק לחנך?
ואם אתם שומעים את עצמכם אומרים יותר מדי פעמים בהצטדקות "מה בסך הכל אמרתי" כדאי לעצור ולשאול, באמת, מה בעצם אמרתי בין השורות?
ספר מומלץ בנושא: 'מילים הורגות' מאת ניני (פנינה) גוסטפלד-מנוח
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית
, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל
שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
