שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    על ספת הפסיכולוג: ורדה רזיאל-ז'קונט משתפת

    הפסיכולוגית ושדרנית הרדיו, ורדה רזיאל-ז'קונט, ידועה כמי שמייעצת לאנשים בנושאים אישיים. הפעם היא לקחה אותנו אל המקומות הפרטיים שלה, שבהם היא משדרת את חייה

    השבוע יצאנו לטייל עם ורדה רזיאל-ז'קונט, פסיכולוגית בעלת תכנית ייעוץ יומית ב"רדיו ללא הפסקה" fm103. רזיאל-זק'ונט (70) התפרסמה בסגנונה הנחרץ והשנוי במחלוקת ("אז מה הבעיה, תזרקי אותו/תתגרשי"), היא נשואה לאמנון ז'קונט, סופר והסטוריון, בעלת טור ב"זמנים מודרנים" של "ידיעות אחרונות", פרסמה 15 ספרים ובנוסף גם אמא וסבתא. הצטרפו אלינו לסיור במחוזות שהם הרדיוס הפרטי שלה ובו היא משדרת את חייה.

     


     

    על הגג

    "אני תל-אביבית מבטן ומלידה, טיפוס אורבני חסר תקנה. יפי הטבע בעיניי הוא מראה גגות, עצי רחוב ירוקים שלפעמים יוצרים סכך מעל הכביש, פריחות סגולות של איזדרכת שנושרות על המדרכות והגינה שעל הגג שלנו, שאמנון, בן-זוגי, מטפח במסירות.

     

    "צמחי ביתנו הצומחים מן האדמה, מלבלבים, נגזמים, מזדקנים ונושרים מאוד אהובים עלי. הם מעוררים בי מחשבות על הנבילה האנושית הבלתי נמנעת. מול אלה אני מגייסת את צמחי הנצח, מבד או ממשי, פלסטיק או נייר, צבעוניים ומשמחי לבב, שלעולם לא ינבלו לי. משתעשעת בערבוב הצומח האמיתי עם החיקוי, משלבת פריחות צבעוניות מן החנות עם צמחיית האדמה".


    מבד, משי או פלסטיק, העיקר שיש צמחים. רזיאל-ז'קונט (צילומים: גילי מצא)

     

    "תופסת" ו"מחבואים"

    "רחוב מלצ'ט 27 פינת מרכז בעלי מלאכה. כאן נולדתי. כאן גדלתי. כאן שיחקתי ברחוב עם ילדים ב"תופסת" ו"מחבואים". במרפסת העגולה בקומה השנייה עשתה לי אמא "אמבטיות שמש", כדי לזרז את גדילתי. מכונות הדפוס של "בית דבר", שממולנו, היו מרעישות את לילותי, כשהשיעולים שלי היו מעירים אותי.

     

    "את הבית הזה בנו הוריי ודודי ביסורים לא מעטים, תוך תקופות של מחסור אישי ולאומי (מלחמה, לא היה מלט, קבלנים פשטו רגל). אחרי מות דור ההורים הבית נמכר, נבחר לשימור, עבר שיפוץ ונבנו מעליו שתי קומות. המכולת המלוכלכת בקומת הקרקע הפכה למשרד של רופא קופת חולים. שיחי הליגוסטרום בחזית הבית (שאנחנו, הילדים, היינו משקים כל יום שישי בנוסף לשטיפת מדרגות) נעלמו מזמן. נשאר הזיכרון".


    "כאן נולדתי. כאן גדלתי". רחוב מלצ'ט 27 פינת מרכז בעלי מלאכה

     

    גן נעול

    "גן מאיר ברחוב המלך ג'ורג'. לכאן הייתי לוקחת את אחי הקטן לטייל. זה היה עולם אקזוטי של מסתורין, בעיקר בזכות בריכת הנוי המגדלת חבצלות ושורצת דגיגים. שער הגן היה נסגר בערב והשומר היה מסלק לקראת שעת הסגירה את כל באי הגן. בקיץ שעת הסגירה היתה נורא מוקדמת. מצד אחד, לא רצינו לצאת מן הגן, אבל מצד שני פחדנו שהשער ייסגר עלינו ולא נוכל לצאת. כנראה שהקמת השער נבעה מפרשיית האונס והרצח הלילי שכל המדינה רעשה-געשה בגינו בשנת 1949 ('יהודי רצח יהודי!' זעקו הכותרות ד'אז). כעבור שנים, הוסרו השערים והגן נפתח לכל הכיוונים".


    "עולם אקזוטי של מסתורין". בגן מאיר

     

    חוויות מוזיקליות עזות

    "הספרייה המוסיקלית בבית "פליציה בלומנטל", הגובל בבית העירייה הישן ברחוב ביאליק,

    מלווה אותי במשך 40 שנה, עוד מן הימים שבהם שכנה הספרייה בהיכל התרבות. כאשר לא היה לי כסף לקנות תקליטים, סיפקה לי הספרייה את החוויות המוזיקליות העזות שהרנינו את ימי.

     

    "כשחזרתי לנגן בגיל 48, שאלתי תווים נדירים, שירים של גרשווין, עיבודים לפסנתר של אופרות, ועם חלוף השנים - גם דיסקים שלא ניתן להשיג בחנויות, אופרות ויצירות נדירות לפסנתר. לימים תרמנו לספרייה פרטיטורות מן האוסף של אחי הבכור, שנפטר. בית פליציה בלומנטל היפהפה, אירח את בתי, נטליה ויזלטיר, מספר פעמים בהופעותיה כזמרת ומלחינה".


    "חוויות מוזיקליות שהרנינו את ימי". בית פליציה בלומנטל

     

    עושה שוק

    "שוק בצלאל הוא המקום שלי. מלבד נעליים, כמעט את כל בגדיי אני קונה בו: גרבים צמריות מכל הצבעים בשלושה שקלים, ג'ינסים, מכנסי בד, חולצות טריקו, חגורות, מעילים (וכמובן גם פרחים מלאכותיים). אני גם אוהבת לקנות סתם צעצועים אקזוטים שאינני צריכה: גוש מלח דמוי שיש, שרשרות זולות צבעוניות שלא אענוד אבל אאגור בקופסת פח. 

     

    "אני אוהבת לחטט בין ערמות הסמרטוטים, שולפת כל חתיכת בד ורודה, סגולה,בורדו,משובצת או רב גונית שמציצה מתוך הערימה, ולא חדלה לקוות שאתקל בבגד האולטימטיבי שיהלום את מימדי הקטנים. חלק מן המוכרים בשוק, כבר מכירים אותי וצועקים אלי: "ז'קונט, יש לי בעיה עם אשתי".


    "אני אוהבת לחטט בין ערמות הסמרטוטים". בשוק בצלאל

     

    שחייה: חלק הכרחי מן היום-יום

    "בריכת השחייה ב"קאנטרי דקל", היא בית שני. עד גיל 40 הייתי הולכת בקיץ עם חברותיי לבריכה, רק כדי להיצלות בשמש תוך כדי דיון במשפחותינו ומאהבינו, ורק מפעם לפעם טבלנו כדי לצנן את הגוף. הייתי בטטת כורסה, חולת אסתמה, ההולכת ומתדרדרת משנה לשנה. כאשר הבנתי ששחייה יכולה לשפר את מצבי הקשה, התחלתי לשחות פעם בשבוע לאורך השנה.

     

    "אכן חל שיפור, אבל לא אהבתי לשחות. ניסיתי לברוח לפעילויות אחרות, אך שום דבר לא עזר. בקושי סחטתי מעצמי הסכם על מינון של שלוש פעמים בשבוע. בדיוק בגיל 50, לימדה אותי המורה לשחייה לשחות בסגנון חתירה, ובמשך השנים העליתי את השחייה לחלק הכרחי מן היום-יום. כאשר אינני שוחה אני מרגישה כמו יהודי, שפסח על יום התפילה בבית הכנסת. שחיתי ביום הלווייתו של אבי, ביום הלווייתה של אמי וגם ביום ההופעה עם הקונצ'רטו לפסנתר של שומן".


    חלק הכרחי מן היום-יום. הבית השני שלה, בריכת השחייה

     

    פסנתר כואב

    "סיפור אהבה נכזבת, סיפור אכזרי, אבל גם סיפור נפלא. למדתי לנגן כילדה, קצת אהבתי וקצת התעצלתי, ולקראת ההתבגרות נטשתי אותו מבלי לנטוש את אהבתי למוסיקה. בגיל 48, חזרתי לקבל שיעורי נגינה, בקלילות, ללא יומרות. מיום ליום נסחפתי, שמחה לפני השינה שמחר בבוקר אקום לנגן. חלום חיי היה לנגן את הפרק הראשון מתוך הקונצ'רטו לפסנתר של שומן עם תזמורת, ולא פעם ביטאתי את הפנטזיה הזאת בקול רם, עד שיום אחד הוזמנתי על ידי המנצחת טליה אילן לממש אותה עם "תזמורת הקמפוס", בפני קהל!

     

    "מאותו רגע התמלאה חוברת התווים הממורטטת בעוד ועוד הוראות של המורה לפסנתר. מצאתי עצמי מנגנת שוב ושוב את אותם קטעים, חוזרת עשרות פעמים על אותן שורות. כשהופיע כאב קטן באמת יד שמאל, עדיין לא הבנתי את המתרחש. לאחר מכן היה קשה להסיר את השמיכה בבוקר, להרים את העיתון שעל יד הדלת, לאחוז בסכין ומזלג. כל הנבירות וחיפושי המידע אחרי הביקורים אצל הרופא, הזריקות למרפקים ותרופות נגד כאבים, אמרו: מנוחה, מנוחה, ושוב ורק מנוחה. אבל אני פסנתרנית שמתאמנת לקראת קונצרט!


    "סיפור אהבה נכזבת". מנגנת כילדה (צילום: באדיבות ורדה רזיאל-ז'קונט)


    "סיפור אהבה נכזבת, אבל גם סיפור נפלא". רזיאל-ז'קונט מנגנת כיום

     

    "אמות הידיים הבוערות מעירות אותי מן השינה. אני מרוטה, פורצת בבכי על כלום. דמעותיי כנחל. הפסנתר, מאז ומתמיד חבר נאמן, הפך אוייב הלוטש אלי את מנענעיו הטורפניים. במשך חודשיים של חזרות הפכו חיי למגרש מרוצים: מה יקרה קודם, התמוטטותי או הופעתי כסולנית בקונצרט?

     

    "קונצרט הסיוט, שהיה מפואר, השאיר לי דיסק שאחי הקליט וסרט שצילמה נכדתי, אבל הרסתי את ידיי באופן בלתי הפיך בגלל תפקיד חיי כפסנתרנית של ערב אחד".

     

     

    • גילי מצא עיתונאית וצלמת שצילומיה מתפרסמים בעולם

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    משתעשעת בערבוב הצומח. בגג ביתה
    צילום: גילי מצא
    "זה המקום שלי". שוק בצלאל
    צילום: גילי מצא
    מצא עם רזיאל-ז'קונט
    צילום: גילי מצא
    מומלצים