"מחפש מישהי שתיתן לי פקודות. את מסוגלת?"
הגבר שראיתי במרכז הקניות במנהטן מצא חן בעיניי. אמרתי לעצמי שאם אני אמורה לפגוש אותו, זה יקרה. חשבתי עליו במשך שלושה ימים. כל פעם כשעברתי בקולומבוס ו-59 חשבתי לעצמי אולי אעלה למעלה, אולי אפגוש אותו
הם צצים שם בכל פינת רחוב, רצים וקופצים מקרון אחד לשני, עוברים בין רציפים, ממהרים לצהריים, לעשן סיגריה, אחד מחזיק עיתון, השני קפה, כולם מדברים באיפון 4, קשה לדוג אחד. הם יותר מדי עסוקים בדרך, במעבר החצייה, באוכל, הם לא רואים אף אחד. שלא לדבר על אלה עם האוזניות שמנהלים שיחות עם אדם נוסף.
בערך בשעה חמש וחצי כאילו מישהו פותח ברז של אנשים, ובאזור 59 וקולומבוס, במיוחד, זה בעיקר ברד של גברים. תארי לעצמך, את עומדת בכיכר ומהשמיים זורקים לך שטרות של מאה דולר. אבל מה לעשות, יחד עם השטרות יש גם רוחות חזקות. נסי לתפוס משהו.
אני נכנסת לתוך מרכז קניות, יש שם סופרמרקט ענק, אורגני ובריא, מבחר של אוכל מוכן, סלטים, סושי, איטלקי, סיני, כריכים חמים, כריכים קרים, הכל מהכל. יש לפי משקל ויש באריזות, התור ארוך, אבל שווה לחכות. אפשר לשבת שם, לראות אנשים, או ללכת לסנטרל פארק ממש ממול.
לפתע אני קולטת, כמו רדאר, מישהו מעניין מתקרב
עליתי לקומה השנייה, הייתי חייבת לשירותים. לפתע אני קולטת, כמו רדאר, מישהו מעניין מתקרב. פוסע לו מלך האריות, צעד, צעד. יש לו את כל הזמן שבעולם. בליבי עוברת מחשבה – ישראלי. נראה כמו אחד שעשה רילוקיישן. בטח נשוי עם ילדים.
אני זורקת לו משפט באנגלית תוך כדי עלייה על המדרגות הנעות. אני קולטת את המבטא ואת סיכת הצנחנים על מעיל הצמר שלו, השיחה עוברת לעברית. נפרדנו בקומה השנייה, הוא המשיך למעלה. הידיים שלו היו בכיסים, אז לא ראיתי טבעת, למרות שזה לא אומר כלום. הוא נראה טוב, לבוש כמו שאני אוהבת. מחוייט. למה בארץ הגברים לא מתלבשים ככה אלגנטי?
צילמה: גיגה פרקול
הוא מצא חן בעיניי. אך לא היה לי מה לעשות. אם אני אמורה לפגוש אותו, זה יקרה. חשבתי עליו במשך שלושה ימים. כל פעם כשעברתי בקולומבוס ו-59 חשבתי לעצמי אולי אעלה מעלה, אולי אפגוש אותו, אבל זה היה חסר סיכוי.
לאחר כמה ימים נכנסתי לאתר ההיכרויות לראות מה חדש. הרי אני משלמת על מנוי, למה לא לנצל זאת. שולחת קריצה, הודעה, מחפשת דייט. פתאום אני שומעת את הצליל שמישהו מבקש לשוחח איתי. הצצתי, ראיתי כי נאה בעיניי, אישרתי.
אני מכיר אותך. נפגשנו לפני כמה ימים ב.... הוא כתב.
הייתי בהלם, זה היה הוא. אחזה בי התרגשות אדירה. ריבונו של עולם, גם אם שום דבר לא ייצא מהסיפור הזה, האין זה הזוי לחלוטין?
הסכמנו פה אחד שזה קצת מעבר למציאות . התחלנו להתכתב, ובאיזשהו שלב הוא שואל אותי – "אני יכול להיות פתוח איתך?"
עניתי לו: "אז מה, אתה נשוי?"
"לא מה פתאום".
ואז אמרתי לו שירשום את מספר הטלפון ויצלצל. הוא צלצל. הוא סיפר לי שהוא נפרד מהחברה שלו לפני חודש, לאחר חמש שנים של זוגיות אינטנסיבית, והוא לא מעוניין כרגע בקשר רציני ובמחויבות.
"זה מה שרצית להגיד?"
"לא. האמת היא שאני מחפש מישהי שתיתן לי פקודות. את מסוגלת?"
"מה זאת אומרת תיתן לך פקודות? אתה מתכוון עם שוט ובגדי עור? זה לא הסטייל שלי".
"לא. לא. מה פתאום. אני רוצה שתגידי לי ללקק לך את הרגליים, אני רוצה שתהיי המלכה שלי".
אני חייבת לציין שבאותו רגע זה די הדליק אותי, לשלוט בו, אמרתי לו שזה משחק הפוך. הוא בעצם שולט בשליטה שלי בו?
כל הסיפור היה הזוי גם ככה, אז למה לא להיפגש ולראות מה העבד רוצה. הסכמתי להיפגש לקפה.
למחרת הוא לא הפסיק לצלצל, לסמס. נפגשתי איתו בצהריים, נכנסנו ל"דין אנד דלוקה", הייתי רעבה, שמתי לו כריך עוף ואייס תה ביד ופקדתי – "תשלם". הוא שילם ובא לשולחן.
לא הפסיק לשקשק את ידו עם הברייטלינג
הוא סיפר לי את סיפור חייו. הגיע אחרי הצבא ונשאר. יועץ כלכלי. לא הפסיק לשקשק את ידו עם הברייטלינג המוזהב, בדק את שרירי יד ימין בעודו אוחז באייפון 4, ואחר כך שרירי יד שמאל כשהחזיק את המגש לכיוון פח האשפה. חושב את עצמו למלך העולם. הוא הגדיר לי מה בדיוק הוא רוצה וחזר ושאל אם אני מסוגלת. ככל שהוא דיבר על זה יותר, כך בא לי להקיא את הכריך. עליו.
כמה דיבורים... כמה תיאורים....
אמרתי לו: "חכה, בוא נראה מה אתה שווה בלי כל הכיסויים".
הוא ליווה אותי לרכבת, ופתאום הוא יצא בהצהרה: "יש לי ענק".
הסתכלתי עליו מלמעלה למטה ושוב למעלה. נעצרתי איפשהו באמצע על הרוכסן וחייכתי. הדבר היחיד שהיה ענק זו סיכת הצנחנים על דש המקטורן שלו.
מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו .למה? האמת, לא ממש אכפת לי.
לפנייה לכתב/ת 
