מתגעגע אליה והולך בדרכים שבהן הלך איתה
הוא נווד, הכל בכיסיו. ארנק, טלפון, סיגריות. הוא הולך ועולמו צמוד אליו. לא תיק וכעת גם לא נרתיק. יושב שם לבד ומתעצב על רגעים אחרים שהיו לו שם. אז לא היה בגפו. דווקא איתה
איכשהו הצליח למצוא חניה ברחוב השל"ה. לא פשוט שם, עם כל עמודי הבטון הדקורטיביים, החוסמים את האוויר לגלגלי מכוניות. הלך 50 מטר לשתות קפה באלקלעי. הוא כבר יודע היטב איך הקפה שם - תלוי מאוד מי מכין אותו ואם הברמן מקפיד על אותן 24 שניות.
מזג האוויר כעת נע בין נעים בחוץ לבפנים חמוץ.
פתע מצא עצמו מתגעגע והולך בדרכים שעד לא מזמן הלך איתה. התחושה מוזרה ואינה נעימה כלל, כי לא משנה עד כמה שבע יהיה, החלל הזה בבטן הולך איתו לכל מקום ואף מקשה על הנשימה לעתים.
מול השולחן הצמוד לקיר באלקלעי חונה המאזדה מיאטה. מכונית מתחתלת; לא משהו מאוד מתוחכם או יקר ביותר, מכונית מדויקת. הוא נהנה לפתע להתבונן בה, כאילו היתה תחליף של פח שחור בוהק ללב של אבן.
אחרי דקות מעטות הוא מאבד עניין. משוטט עם העיניים בחניית האמבולנסים שמולו. שלושה פרמדיקים ישובים על שפת המדרכה ומעשנים. להם יש את הזכות לעשן - המוות הוא ממילא ידידם היומיומי. יש להם שיח קרוב איתו. המוות עבורם הרי אינו הפתעה ופניו מוכרות, אז מדוע שלא לייצר קירבה מחודשת כזו של שיח לוחמים עמו באמצעות סיגריה. ואולי אפילו - פרמדיק שאינו מעשן חוטא בקשר קלוקל עם נותן לחמו. ואז הוא מיד חושב על עבודתם הנוראה, לעומת ישיבתם הנינוחה על שפת המדרכה. הקצוות ביניהם הם נעים, דומים לשלו בעת האחרונה.
גם בהם הוא מאבד עניין לאחר חצי סיגריה שלו. ווינסטון. תמיד אדום, תמיד בקופסה קשה. הוא נווד, האיש הזה. הכל בכיסיו. ארנק, טלפון, סיגריות. הוא הולך ועולמו צמוד אליו. לא תיק וכעת גם לא נרתיק. יושב שם לבד ומתעצב על רגעים אחרים שהיו לו שם. אז לא היה בגפו. דווקא איתה. וקופסה קשה לא נמעכת בכיס ולא מאיימת על אובדן האמון, כי כיפוף לא נכון של הרגל השמאלית יהפוך את הסיגריות לבלתי שמישות בעליל.
באיבחת הארה של שנייה מוזרה הוא נחפז לשלם וזז משם במהירות גמלונית ונשרכת לכיוון רחוב בזל. שם היה פעם בר בשם ה"לובי". לפניו, היתה שם הכלאה בין חנות ספרים לקומקום קפה. "תולעת ספרים", קראו למקום. נופך מאוד מסויים שפינה עצמו בזחילה של תולעת מתקרנפת לתל אביביות תכליתית. שם היתה יושבת בדרך כלל.
היא לא שם, המקום הפך בכלל לחנות מעדנים. הוא נפנה לצלע אחרת של בזל, עד יהושע בן נון. יש שם ספסל עץ, המיועד בבוקר לשמש זקנות שחייבות לנוח מעט לפני שהן תופסות את הסיבוב מבזל לכיוון ז'בוטינסקי. בערב ובחושך מפנה הספסל את קרשיו החרוצים לכאלו כמוהו, המתיישבים עליו, מוציאים את הטלפון הנייד מכיס ימין ומתחילים לדפדף בספר השמות. דפדופ אגבי כזה בואכה דפיקת הלב, עד הגיע שמה על הצג.
להתקשר אליה?
להחזיק מעמד כפי שעשה עד כה?
להתקשר?
לא להתקשר?
הוא לא יודע.
מהכיס השני הוא מוציא את קופסת הסיגריות ומרים עיניו. ההחלטה תידחה בכמה דקות. טיבה של סיגריה. בחיוך הוא נזכר, שאצל הבדואים יש מושג כזה, "זמן סיגריה". תן לדברים להתנהל בעת שאתה מעשן. הוא מאמץ בחום.
משום מה, וללא כל ציפיה מתוכננת, הוא מרים כעת את עיניו ורואה אותה נשענת על גדר האבן ממש ממול, מביטה בטלפון הנייד שלה. מדפדפת בספר הכתובות. נלחמת בעצמה גם, כנראה. מתכוננת גם היא לבעיית ההחלטה.
הוא חוצה את הרחוב. "אש?"
מומלצים
