לגעת בקישקע

הסרט, עיבוד של ספר בעל אותו השם מאת יהושע קנז, יוצא רק עכשיו למרות שצולם כבר לפני שנה וחצי. הוא מורכב מקאסט של שחקנים שבאותה תקופה דשדשו ברמה כזאת או אחרת של אנונימיות, רובם עדיין סטודנטים בבתי ספר למשחק, כולל דניר. רצה הגורל ועד שהסרט הושלם הפכו דניר ושחקן נוסף, עוז זהבי שמו, לדמויות שאם האנונימיות תפגוש בהם ברחוב היא תבקש מהם חתימה.

דניר כבר הספיקה מאז לשחק גם בסדרה "בובי ואני" (ביפ) ובעיקר לגלם את יוליה בעיבוד הפרינג' ל"רומיאו ויוליה", שעלה בירושלים במסגרת פסטיבל ישראל ועובר להאנגר של תיאטרון גשר בתל אביב. בגרסה הזאת רומיאו (מיכאל מושונוב) הוא זמר היפ־הופ ויוליה היא חשפנית. כמי שהתאמנה לתפקיד במועדונים כמו הפוסיקאט ובייבידול, היא מרגישה בקיאה מספיק כדי לאבחן את מקור השם של הדמות שלה ב"התגנבות", זיווה. "זיבה זה גם מחלת מין, ולא סתם יהושע קנז קרא לה ככה", היא שוטחת את משנתה. "אני בטוחה בזה. היא בחורה בת 18, מאוד אליטיסטית. חושבת שהיא מבינה מה זה גברים, כי כשאתה ילד אתה חושב שעלית על משהו. היא קלטה שיש לה כוח על גברים, אז היא חיזקה את זה קודם כל כדי לא להיפגע, כי בסופו של יום נשים שאומרים עליהן שהן חזקות, הן בעיניי הנשים הכי פגיעות בעולם. אני זוכרת שבצילומים עבדנו מלא על הנשיקה שלי ושל גיא (אדלר ס.ש). ניסינו להגיע למקום שפתאום זה נהיה רגשי ואז אי אפשר להיות שם יותר, כי הוא נוגע לי בנשמה וזה לא יקרה, כי אני לא יודעת לאן זה יוביל ואני עלולה לאבד שליטה. וזיווה היא כולה שליטה. מאה אחוז. היא מדויקת ויודעת בדיוק איזה מבט היא תעשה ולמה ומה זה יעשה לבחור. אני חושבת שהיא מאוד מנסה לשלוט בייצריות ובמיניות שלה, ובגלל זה מסתדר לי העניין של זיבה וזיווה".

התחברת למקום של השליטה?

"זיווה מוקצנת מאוד, אבל אני מכירה את זה מהחיים וגם מהמקום הכי יומיומי - כבחורה שמסתובבת בעיר לבד וגרה לבד מגיל צעיר, המון פעמים אני הולכת ברחוב לבד ומרגישה שאני לא מספיק מוגנת ליד גברים ברחוב, וזה מעלה לי את הסעיף. אני מרגישה איך אני מלבישה את הקשיחות פתאום. כי מי אתה שתשרוק לי ברחוב? אני צריכה בגללך להרגיש לא בנוח?".

אז מזל שדובר לא ביקש סצנת סקס.

"למה? אם היה לי תפקיד שלאורך כל הסרט מוביל לעירום ברמה הכי אנושית, אין לי בעיה עם זה".

לא פשוט להיות ליאל דניר. היא גדלה בבית חד הורי (אבל תלת אחי). אבא שלה עזב את הבית כשהיתה בת ארבע, ורק לאחרונה, במסגרת התהליך הנפשי שעברה בלימודי המשחק שלה, יצרה איתו קשר ומאז הם מרבים לרכוב

 על סוסים. אמא שלה, מטפלת בריקוד ותנועה, גידלה אותה ואת שני האחים הגדולים שלה ביד רכה ובזרוע מתוחה היטב. מתוך ראייה לטווח ארוך היא

 דאגה מראש ששלושת הילדים שלה ייוולדו במזל דלי, וליתר ביטחון גם שילבה את אלוהים בשמות של שלושתם - ליאל, שראל ורעואל. זה עבד. "אני תמיד מרגישה שמישהו שומר עליי", היא מודה. "אני זוכרת את עצמי בגיל ארבע מתעוררת באמצע הלילה, והיה לי רצון עז למלון. מה עשיתי? פתחתי את החלון, הסתכלתי על השמיים והתפללתי לאלוהים שאמא שלי תקום ותחתוך לי מלון. אבסורד, נכון? היום אני חושבת, איך ידעתי לעשות את זה? לא הלכנו לבית כנסת, אנחנו לא דתיים בכלל. שתביני, היא התעוררה אחרי רבע שעה וחתכה לי מלון, ואני אמרתי זהו, יש אלוהים. אני יודעת שהוא כאן ויש דיאלוג פתוח".

קצת אחרי שאלוהים סידר לדניר מלון, כשהיתה בת 18, אחרי שצה"ל הודיע לה שהיא פטורה משירות עקב היצע עודף של בנות במחזור שלה, היא לקחה את עצמה ועברה לגור בפריז, "עיר שהיה לי קראש עליה מגיל שש". רק הניחה את רגלה על אדמת העיר וכבר הרגישה בבית, "תחושה שאין לי בארץ, למשל. כמובן שאחרי שנתיים שגרתי שם ולא הבנתי מילה אמרתי איזה בית ואיזה אמייאת, אני רוצה לחזור, לאכול חומוס. אבל היה חיבור ראשוני ואני רוצה לחזור לשם. אני לא רואה את עצמי עכשיו חיה בפריז עוד שלוש שנים מלאות, אבל אני כן רואה את עצמי על הקו".

אחרי שמיצתה את הדוגמנות לטובת עילית האופנה העולמית, חזרה דניר לארץ כדי להגשים חלום ישן וללמוד משחק. מאחר שפספסה את תאריך הרישום ללימודים בניסן נתיב, היא לקחה שיעורי משחק אצל אחד, משה איבגי, ועל

 הדרך התאהבה בבחור אנונימי בשם רן דנקר. מאז עברו הרבה מנטוס בקולה, דנקר נסע לניו יורק וליאל נשארה בארץ כדי ללמוד צרפתית ולהכשיר את הקרקע לליאל דניר השחקנית. תחנה ראשונה: בית הספר למשחק של ניסן נתיב.

לימודי משחק הם כמו מעבדה. 17 איש שמרחרחים איש בישבנו ובקרביו של השני במשך שלוש שנים, 24/7, בחדר בלי חלונות. האתגר הראשון של דניר היה להתעלות מעל התיוג שלה כדוגמנית. "היה לי ברור שבהתחלה יתייחסו אליי ככה, כי הם לא הכירו אותי", היא נזכרת. "אז היתה לי חמלה לזה וזה לא ניהל אותי. תחשבי, לא מכירים אותי ואת הכפתורים שלי, ולאנשים יש כל מיני כפתורים משלהם, וכולם לוחצים על הכפתורים זה של זה, אז בשלב מסוים זה נהיה 'יאללה, תשחררו, בנאדם. באתי ללמוד, אני משלמת פה כסף, שימו בצד את העבודה שלי ובואו נתקדם'. זה יחס שהגיע ְבהתחלה גם מהַמוֹרים, והיו לי פייטים לא פשוטים עם חלק מהם. מורה אחת היתה באה לשיעור בקטע של 'ראיתי תמונה שלך' (מחקה קול צווחני) מול כל הכיתה".

בקטע של חוסר מודעות?

"לא, נראה לי כדי לגעת אצלי בקישקע. את יודעת, מורים למשחק מאוד אוהבים ללכת למקומות אצלך שאפשר לתקלט עליהם מהר".

וזה מקום כזה אצלך?

"לא, אבל אם בן אדם פונה אליי בצורה מסוימת שהיא לא ריספקטפול מבחינתי, אז זה בל יעבור. באמצע שנה א' זה כבר התפוגג, ואז גם המורים הניחו לעניין ברגע שקלטו שזה מעניין לי את התחת, שזאת הפרנסה שלי, לא אני".

אלא שאז התחילה החפירה האמיתית. "שלוש שנים הייתי עייפה", היא נאנחת. "נראה לי שכל הקונספט של בית ספר למשחק זה לעייף אותך, כדי שתפסיק

 להיות בשליטה ותיגע במקומות שאתה לא נוגע בהם ביומיום, בנוחות. כי כשלא נוח לך אתה חוצה גבולות בלי לשים לב, מצליח לגעת במשהו שבחיים לא חשבת שתיגע בו. אני נכנסתי בנאדם א' ויצאתי בנאדם ת'. המתנה הכי גדולה שקיבלתי בלימודים היא שהורדתי מאוד את השיפוטיות שלי כלפי אחרים. הייתי כל הזמן מקטלגת אנשים. לא בקטע רע, פשוט אינטואיטיבית הייתי עושה את זה, בקטע כמעט הישרדותי. תיק תיק קטלגתי, כמו מחשב. וזאת מכה קשה, גם כי אני מאבדת בדרך אנשים שיכולתי לקבל מהם מתנות ענקיות, וגם כי מי אני, מיס־חושבת־שאני־מבינה־משהו, שאשפוט מישהו שאני בכלל לא מכירה ולא נתתי לו רגע צ'אנס להיות הוא. אמרתי לעצמי, במקום לצאת החוצה היכנסי קצת פנימה, סתמי ת'פה ותתחילי לבדוק מה הולך אצלך. גם אני יכולה להיות ביום אחד חסרת ביטחון ולמחרת ביום טוב, ויום אחרי זה לריב עם חברה ולהיות חסרת סבלנות. כשהפסקתי לשפוט אנשים זה נתן לי יכולת לגלם זונה ולהזדהות איתה".

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"