מהאירוע עצמו, עמוק בלב העניינים, אני יכולה לדווח שראיתי המון ראשים וצווארים. וזהו. פחות או יותר.

"מה קורה? מה קורה?" שאלתי את ביל הגבוה מוויסקונסין, היחיד מתוך חלקת הקהל שלנו שהצליח לראות את המסך אי שם מלפנים. "מישהו עלה על במה!" הוא צעק. "אני חושב שזה", וקולו נבלע בשאגת הקהל.

ג'ון סטיוארט, מנחה תוכנית הסאטירה הפוליטית "דיילי שואו" בקומדי סנטרל, בה צופים כמיליון איש מדי לילה, יצא ב-16 בספטמבר בהכרזה דרמטית: "אנחנו חיים בזמנים קשים, בהם אנשים סובלים מבעיות אמיתיות, בעיות עם פתרונות אמיתיים, אפילו אם לא מושלמים", אמר סטיוארט בפתיחת התוכנית שלו. "אני מאמין ש-80-70 אחוזים מהאוכלוסיה דווקא היו מוכנים לנסות ליישם את הפתרונות האלו, ואולי היינו מצליחים, בסופו של דבר, להביא לשיפור. למרבה הצער, הדיון מנוהל דווקא על ידי 30-20 האחוזים האחרים".

יותר מפגינים מאצל גלן בק

מונטאז' מעציב של שלטי נאצה מכל רחבי הקשת הפוליטית התנגן על המסך מאחוריו: גירסה אילמת ל"שיר הסטיקרים האמריקאי".

"דווקא הקולות האלו הם שחולשים על השיח בתקשורת ודווקא בנושאים הקריטיים לנו ביותר", המשיך סטיוארט. "אבל למה לא שומעים את 80 האחוזים הנותרים? למה לא שומעים את כל האנשים השפויים?" אולי כי יש להם חיים, הציע סטיוארט. אולי כי הם לא אגרסיבים או ראוותניים מספיק בכדי למשוך את תשומת ליבה של מדיה שנעשית יותר קוטבית ותאוות סנסציות מיום ליום. או אולי כי היה חסר להם דגל להתאחד תחתיו?

ההכרזה על ה"עצרת להשבת השפיות" הייתה קריאה לדגל ראשונה מסוגה: קריאה א-פוליטית, קריאה לרוב שלרוב הוא שקט, קריאה להתאסף ולהוכיח שציבור שפוי ומתון אכן קיים, קריאה להפגין בתוקף את מתינותו של הרוב השפוי.

בסוף התוכנית סטיבן קולברט, מנחה ה"קולבר שואו", שדמותו, פרודיה על האבטיפוס הרפובליקאי השמרני, נותנת קונטרה קומית לפרסונה של סטיוארט, הצטרף לעצרת עם וריאציה הפוכה על הנושא: עצרת לשימור הפחד.

בשבת בבוקר, 30 באוקטובר, התאספנו מכל קצוות אמריקה באלפים וברבבות. עם כל דקה חולפת נוספו עוד כמה אלפים. רק כשהקהל החל להתהדק סביב בחגורת חנק עצומה, עלה בדעתי שהגעתי להשתתף בעצרת למען משהו, אבל עדין לא ברור לי בדיוק למען מה.

"לדעתי, איך הדברים נאמרים יותר קריטי כרגע לעתיד של המדינה מאשר מה נאמר", הסבירה אנדי ברקולר מוורמונט, אם לארבעה. "אני כאן כדי לתמוך במסר של תרבות שיחה וסובלנות. באתי כדי לייצג את ה-80 אחוזים שלא עושים כותרות". אנדי נושאת שלט שמכריז: "אני לא לגמרי מסכימה איתך, אבל אני די בטוחה שאף אחד מאיתנו לא הולך לגיהנום".

"אני באתי כי היא לא הסכימה להשאיר אותי לבד בבית", רטן הילד לצידה.

רציונלים לא צורחים

הציר סביבו נרקמו תכני העצרת הוא המאבק התיאטרלי בין שני המנחים, כשסטיוארט מטיף לחשיבה מתונה והגיונית וקולברט נוקט עמדה אירונית בהטפה לכעס ופחד.

בתחילת המופע בוושינגטון, השניים מנסים להכריע של מי הרוב: של העצרת להשבת השפיות של ג'ון סטיוארט או של העצרת לשימור הפחד של קולברט?

"מי שמאמין בשפיות, שילחש: אני לא לגמרי מסכים איתך, אבל אשמח להמשיך לדבר על זה!" קרא סטיוארט. הוא קירב את ידו לאוזנו כדי לשמוע את המלמול הרך שעלה מהקהל.

"מי שבעד השלטת הפחד שיצרח!" פקד סטיבן קולברט, והצעקות הספורות החרישו ללא מאמץ את הלחישה ההמונית. "הא!" חגג קולברט.

זה בדיוק הענין, נאנח סטיוארט. את הרוב הרציונלי והמתון לא שומעים כי אנשים רציונלים לא צורחים.

"רציונליות – זה הרעיון שעומד מאחורי העצרת, מבחינתי. אני כאן כדי לקדם עקרון של שיחה רציונלית שמבוססת על עובדות ודיעות מנומקות, במקום על הכפשות ושמועות חסרות שחר", מסביר ג'וש פן, מוזיקאי מוירג'יניה. "יש לנו בעיות אמיתיות, אבל כמה קולות רדיקלים ודי משוגעים נוספו לדיון הפוליטי בשנים האחרונות והם גוררים את הדיון כולו לביוב. אם נסתכל על אמריקה היום דרך החדשות, אנחנו נראים כמו אומה של קיצונים מטורפים".

על השלט של ג'וש כתוב :"בורות מכוונת היא הסרטן באמריקה והיא אוכלת לנו את החדשות".

"התרפסו בפני! רדו על ברכיכם בחיל ורעדה!" ציווה סטיבן קולבר על הקהל.

"לא, לא, לא", עצר בעדו סטיוארט. "כולם כאן אנשים הגיונים. ואנשים הגיוניים", הוא הדגיש, "לא משתחווים בפני מנחי תוכניות טלוויזיה".

"אולי עכשיו הם נראים רציונלים, אבל אתה חושב שישארו כאלה אחרי שיהפכו לאספסוף מבועת?!" ענה קולברט. זמזום מחריש אוזניים עלה לפתע מהרמקולים מאחוריו, והמסכים נמלאו בנקודות שחורות, רוחשות.

"תראו, דבורים! מתקפת דבורים רצחניות! המלטו על חייכם!" זעק קולברט מהבמה, מנפנף בזרועותיו. "מי שאלרגי נמצא בסכנת נפשות! ואם אתם לא אלרגיים לדבורים, תדעו שהן גם מרוחות בחמאת בוטנים!"

"סטיבן, אתה מפיץ עכשיו במכוון שמועות חסרות יסוד, שנועדו לעורר פאניקה המונית. בבקשה, פשוט תפסיק".

"לא, ג'ון, אני מיידע את הציבור בנוגע לסכנות פוטנציאליות ומניח לו לבחור מתוך מודעות!"

שפיות מול כבוד

"העצרת להשבת השפיות" באה כמענה ל"עצרת להשבת הכבוד", שהתקיימה ב-28 באוגוסט, במימון רשת החדשות "פוקס ניוז" ובניהול הפרשן והמטיף האוונגליסטי, גלן בק.

גלן בק הוא שדרן רדיו, פרשן חדשות ומנחה תוכנית הפוליטיקה היומית בערוץ החדשות "פוקס", כמו גם מנהיג רוחני חשוב בהתגבשות התנועה האנטי ממסדית שנקראת "מסיבת התה" או לחלופין "מפלגת התה".

למי שטרם הכיר, הנה כמה מהציטוטים המפורסמים יותר של בק: "שמאלניות היא הסרטן באמריקה והיא אוכלת לנו את החוקה" (נאום הסיום בכנס המועצה השמרנית, 20 בפברואר 2010).

"שוב ושוב, הנשיא אובאמה חשף את עצמו כבעל שנאה עמוקה ומושרשת לאדם הלבן ולתרבות הלבנה" (חדשות פוקס, 28 ביולי, 2009).

"אז עכשיו אובאמה מוציא כסף על חקר תאי גזע... המחקר מוביל להנדסה גנטית. אם אתם לא יודעים למה הנדסה גנטית הובילה אותנו: לפתרון הסופי. ליצירת גזע עליון!" (חדשות פוקס, 9 במרץ, 2009).

גלן בק הוא דמות שנויה במחלוקת. עבור באי העצרת הנוכחית, המחלוקת היא אם לצחוק או לבכות.

בעד לצחוק: המהלכים הרטורים דרכם גלן בק מגיע למסקנות שלו מזכירים את הבאבא בובה מ"זהו-זה": כמו הבאבא בובה, בק יכול להוכיח, באמצעות גימטריה פוליטית ורמזים היסטורים, שכל אדם הוא נאצי, רוצח, ו/או קומוניסט.

בעד לבכות: בניגוד לג'ון סטיוארט, בק לא מארח תוכנית סאטירה אלא תוכנית חדשות. בדומה לג'ון סטיוארט, יותר מ-2 מיליון איש צופים בו בכל לילה. כאשר ננזף על היעדר הביסוס העובדתי לשמועות אותן הוא מפיץ, ענה בק: אני מיידע את הציבור בנוגע לסכנות פוטנציאליות ומניח לו לבחור מתוך מודעות".

87,000 איש מכל רחבי אמריקה עמדו מאחוריו ב"עצרת להשבת הכבוד".

החדשות כקומדיה

"אנחנו עדים כאן היום להתאספות מדהימה", חייך ג'ון סטיוארט, בסוקרו את הקהל, "אבל אני חושב שכולנו מבינים, שלא משנה מה נאמר או מה נעשה כאן היום. מה שמשנה הוא מה שידווח על מה שנאמר או נעשה כאן היום. וכמו שכולנו יודעים, יש רק שני דיווחים אפשריים. תנו לי להדגים לכם איך זה עובד".

שני ראיונות נערכו בקרב הקהל: הראשון, עם משתתף בשם קווין, הציג את האירוע כהצלחה מדהימה ותקווה חדשה לאמריקה, מבלי שקווין סיים אפילו משפט אחד! הראיון השני, לעומתו, חשף את את החולשה הרעיונית שבבסיס העצרת, וכמה היא שולית, בסופו של דבר, למהלך ההיסטוריה. המרואין היה אותו קווין, ושוב לא נתנו לו לסיים משפט.

"אני כאן בעצרת היום כי אני מסכים עם ג'ון, שרשתות החדשות מגישות לנו רק שערוריות וסנסציות, שלא מייצגות את המציאות. יש תחושה שאני כבר לא יכול לקבל אינפורמציה אמינה משום מקום – לכל ידיעה יש איזו אג'נדה פוליטית. אני לא יודע על מי לסמוך", אמר דונלד סטיין, שנשא שלט שבצידו האחד נכתב: "קומדי סנטרל – ערוץ החדשות שלי" ומצידו האחר: "חדשות פוקס – ערוץ הקומדיה שלי".

ההרגשה של סטיין אינה חסרת יסוד. מ"מצב המדיה", הדו"ח השנתי מטעם האגודה למצוינות בשידור, עולה כי החל מראשית שנת 2009, חדשות בעלות נטיה פוליטית ברורה החלו למשוך יותר צופים מחדשות נייטרליות. רשתות הכבלים, בצעד יוצא דופן, הוסיפו תוכניות אירוח אידיאולגיות לשידורי החדשות בפריים טיים וסיננו ידיעות שנגדו את הקו הפוליטי שלהן. לאחר שנפלה בסקרים מאחורי ערוץ החדשות הליברלי MNSBC, גם סי.אן.אן, הידועה מזה עשור כמקור המהימן ביותר לחדשות אוביקטיביות מהשטח, קיצצה באיסוף הנתונים, היתרון התחרותי הגדול ביותר שלה, והוסיפה שעות פרשנות.

רשת החדשות פוקס זינקה באחוזי הצפיה שלה פי שלוש מ-2009, השנה בה גלן בק החל לשדר בערוץ. כעת היא מובילה על פני כל השאר בפער משמעותי: יותר ממחצית האנשים שצופים בחדשות בכבלים, בכל נתון, צופים בפוקס.

"השיבו את השפיות – FIGHT FAUX NEWS" קרא השלט של מריה, מאירגון המחקר הליברלי MEDIAMATTERS.

FAUX - מזויף. "פוקס נקרא 'ערוץ חדשות', אבל המטרה האמיתית שלו היא פרופגנדה", מסבירה מריה את מטרת האירגון שלה. "אני כאן היום כי אנחנו מנסים להביא לשינוי שמה של הרשת למשהו יותר מתאים, נניח – ערוץ התעמולה הרפובליקאי". העמדה הרשמית של ערוץ פוקס היא שלמרות שהמגישים שלו הם בעלי עמדות שמרניות, החדשות עצמן מדויקות. הביקורת על פוקס כוללת שימוש בעריכה מטעה בציטוטים של אובאמה, ביידן ואל גור, ששיבשה את משמעות הנאמר, עיוותים מכוונים של תמונות ותיעוד מזויף. למשל, בתיעוד ההפגנה של אנשי "מסיבת התה" נגד חוק הבריאות, השתמשו בפוקס בקטעי וידאו מתוך עצרת גדולה יותר כדי לנפח למראית עין את מספר המשתתפים. מי שחשף את התרמית היה ג'ון סטיוארט.

כמו לפני רבין

"אנחנו חיים בימים קשים אבל לא בקץ הימים", אמר סטיוארט בניאום הסיכום שלו. "יש ביננו יריבות, אבל זה לא עושה אותנו אויבים. הבעיה היא, שאחד הכלים שלנו בהבדלה בין השניים נשבר: מכונת הפרשנות ומחוללת הקונפליקטים של 24 שעות-פאניקה-רצופות-ביממה, שבעה ימים בשבוע, אולי לא יצרה את הבעיות שלנו, אבל היא בהחלט מקשה על מציאת פתרונות. התקשורת יכולה להתבונן בזכוכית מגדלת על הבעיות כדי להביא אותן לפוקוס, להאיר סוגיות נחבאות. היא יכולה גם להשתמש בזכוכית המגדלת שלה כדי להעלות נמלים באש ואז להריץ במשך שבוע תוכניות בנוגע ל'מגיפה הפתאומית והמסוכנת של נמלים מתלקחות'".

מה שנחרט בזכרוני לא היה דווקא נאום הסיכום המופתי, אלא דווקא המערכה הלפני אחרונה, בה קולברט חשף את הנשק הסודי שלו. "אני עומד לשסות בכם את", בתנועה דרמטית הוא הסיר את הלוט מעל מסך שחור ענק, "המדיה!"

על המסך הופיע אותו מונטאז' עצוב שרץ ברקע של ההזמנה לעצרת, אותו שיר סטיקרים נצחי, רק הרבה, הרבה יותר ארוך. עשר דקות של מנחי חדשות וטוק שואוז, מכל הערוצים, לוחצים ושוב ושוב על אותם הכפתורים, ובשם הרייטינג מזמנים שוב את אותם השדים: פחד ,זעם, עוינות, שנאה. כמו לפני רבין, כמו בישראל.

דממה נופלת על הקהל. מאות אלפי איש משפילים את מבטם.

ובשקט הזה, שאגת הניצחון של רפובליקת קולברט מהדהדת כמו חלום רע שעומד להתגשם: "אני ניצחתי!"