מה סליחה? תתפטרי

לסלאו לסל וחסל

לו היתה גבר, היו כולם זועקים - הטרדה מינית. בשידור חי, באולפן "רוקדים עם כוכבים", הצליחה חנה לסלאו עד כה להתייחס באופן גרפי ומפורט לישבנו של מתמודד אחד, לחזה של מתמודדת אחרת, ולומר לטל ברקוביץ', דוגמנית שהצטלמה פעם בעירום ל"פלייבוי" בגרמניה, כי היא "רגילה לפתוח רגליים" - כשהוריה יושבים באולפן וכשלסלאו יודעת שהם יושבים באולפן.

אחר כך התנצלה: "זו הקומיקאית שבי", קיוותה שיסלחו לה כי הצחיקה - אבל את מי בדיוק? נדמה לי שמאז ימי תהילתו של דודו טופז לא נשמעו דיבורים כאלה כלפי אנשים באולפן, בשידור חי וכשהם מנועים מלהגיב מתוקף המעמד.

להזכירכם, היא שופטת בתחרות ריקודים. נניח שהיא מבינה בזה די הצורך לשפוט, ועוד נניח שהובאה לאולפן כדי להחיות קצת את העציות המצטברת של השופטים המקצועיים. כל הכוונות הטובות האלה לא מספיקות כדי להשאיר אותה שם אחרי התנהגותה הגסה, הוולגרית - והסדרתית.

הקומיקאית שבה צריכה היתה לדעת כי סוג כזה של בדיחות הוא לגיטימי רק כאשר הן מופנות כלפי הקומיקאי עצמו, וגם אז צריך לנהוג בהן בחסכנות עצומה בפריים טיים. ההתנהגות המילולית שלה היא פשוט הטרדה של הרוקדים בתוכנית, ואחרי הטרדה מינית בשידור צריך לתלות את הנעליים, ללכת הביתה ולהתבייש שם בשקט, גם אם המטריד הוא מטרידה.

צפון קוריאה זה כאן

לימור לבנת הודיעה השבוע ששחקנים יחויבו מעתה להופיע בכל מקום, כבוש או לא, כתנאי לקבלת תקציבי מדינה. היא הוסיפה הבטחה מרככת: משרד התרבות יעניק פרס מיוחד ל"עידוד יצירה ציונית". מאז ההודעה המשמחת, אני לא מצליחה להבין למה התכוונה. שבמחול ישראלי עכשווי ירקדו עם הדגל? שבתיאטרון יעלו סיפור אופטימי על מג"בניק שהתאהב במתנחלת אותה הסיע בג'יפ הממוגן, ושניהם הקימו ביחד את ההתיישבות המשגשגת עלי-מכמש-ג'?

או אולי שמישהו יכתוב ביוגרפיה חדשה של הרצל, רק בלי העגבת והטירוף, התקפי המאניה והזיות הגדולה? או אולי - אפוס רחב יריעה המתרחש על רקע ועידות הליכוד השלוות והמהוגנות? כל האפשרויות, כמובן, פתוחות בפני היוצרים.

לבנת. רעיון כל כך מטומטם בוודאי ייצא לפועל (צילום: עידו ארז)

בעולם נותרו בערך חמש-שש מדינות שבהן יוצרים מקבלים פרסים בשל הצטיינותם בליקוק לאידאולוגיה השלטת. צפון קוריאה היא הדוגמה המובהקת, אבל אפשר לקבל פרסים גם בבורמה, וייטנאם, קובה ואפילו בכמה אמירויות, רק ששם צריך להלל את השליט באופן אישי. האם לזה התכוונה לבנת? האם היא באמת, אבל באמת לא יודעת שיצירה איכותית מתכתבת כמעט תמיד עם האידאולוגיה השלטת או פירושיה העכשוויים - על דרך של ביקורת?

ואם כבר מחפשים יצירות "ציוניות", נדמה לי שיש בעברית לא מעט חיבורים קלאסיים שלא היו עוברים שום ועדת פרס של לבנת. קחו למשל את "שמשון" של זאב ז'בוטינסקי, בו הגיבור התנ"כי וגם המחבר מהללים את הציוויליזציה הפלישתית, המוצגת בניגוד גמור לבני ישראל הפרימיטיבים. קחו את "חרבת חזע'ה" של ס. יזהר: חשיפה של התעמרות בשבוי היא כתיבה "ציונית"? או "אנטי-ציונית"? ריאליזם הוא בכלל ז'אנר ציוני, או שהכל צריך טיוח בכחול-לבן כדי להיחשב ציוני?

זהו רעיון מטומטם, ולכן הוא כנראה ייצא לפועל. בטקס הענקת הפרס יתמלא בית החזה של לבנת גאווה - אבל אז היא תגלה, שהיוצרים הציוניים-בעיניה רחוקים מאד מחותם האיכות של אנשים שחשיבתם עצמאית, תלת-ממדית ונקייה מסיסמאות בנוסח לבנת.

אנימציה בטעם של פעם

לטעמי, זו הבשורה הכי משמחת שיצאה מאולפני "דיסני" מזה זמן רב: הסרט הבא בכיכובו של פו הדב, מכונת-הכסף המדהימה והחביבה של דיסני, יהיה מצויר ביד. ממש כמו פעם, בימים החשוכים והפרימיטיביים שלפני האנימציה הממוחשבת.

בשנים האחרונות ראיתי כמעט את כל סרטי האנימציה לילדים שהגיעו לבתי הקולנוע, ולא יכולתי אלא להצטער על הפער שבין ההתרחשות הקדחתנית על המסך לבין האיכויות הוויזואליות: לפנים של הדמויות יש פחות ופחות הבעות, התנועה שלהן נראית חלקה מדי, מהוקצעת מדי ובלתי טבעית, הרקע סובל מדלות

וממיעוט של פרטים, אין כמעט בדיחות ויזואליות קטנות שכאלה שמתחבאות בשולי המסך, כמו בקלאסיקה הנושנה - ובסך הכל, למרות שעלויות ההפקה אולי נמוכות יותר והתוצאה נוצצת ואפילו תלת ממדית, העולם הוויזואלי של האנימציה לילדים הלך והדלדל בקולנוע.

ועוד יותר מזה, בטלוויזיה: "דורה" היא הדוגמה הקיצונית, אבל גם בסדרות אנימציה אחרות מעדיפים בעידננו דו-ממדיות על פני עומק של ציור, מרדפים מהירים על פני נופים פנורמיים ושלוש-ארבע הבעות לכל דמות. אולי הבינו בדיסני שזה נמאס, ושגם צופי קולנוע נמוכי קומה ראויים סוף סוף ליצירה שניכר בה מגע ידו הגחמנית, היצירתית והמגוונת כל כך של אדם.