דרום קרוליינה פינת דרום אפריקה
מרתק לראות כיצד בית האופרה של קייפטאון הופך את הטקסט המתנשא לכאורה של "פורגי ובס" לטקסט משחרר. חבל שביצוע לא מספק של "Summertime" העיב מעט על הפתיחה
"זה לא בהכרח כך" ("It Ain't Necessarily so") שר סוחר הסמים ספורטין לייף בחיוך ממזרי, באחד הלהיטים הגדולים שמשובצים ב"פורגי ובס" - וגורם לנו לתהות מהו שרביט הקסם שהופך טקסט יפהפה של אופרה מיצירה גאה לאמנות בזויה - ובחזרה.
האופרה הזו תרמה תרומה צנועה אך נאה למלחמה בגזענות: בזכותה הורשו שחורים לראשונה בהיסטוריה לשבת לצד לבנים באולם בוושינגטון הבירה; היא הועלתה 20 פעם בקופנהגן הכבושה בידי הנאצים וזכתה להצלחה, עד שהגרמנים קלטו מה קורה ועצרו את האחראים; היא היתה היצירה האמריקנית הראשונה שהועלתה על ידי אמריקאים במוסקבה הסובייטית במלחמה הקרה.
גרשווין והפרוטסטנט הייווארד (אחד מאבותיו היה מחותמי מגילת העצמאות האמריקנית) תיארו כושים כקלישאות: שיכורים, מהמרים, מכים את נשותיהם המופקרות. היצירה הזו הפכה מיד לטקסט אסור בעולם הפוליטיקלי-קורקטי החדש.
ג'ורג' גרשווין, אחד מגדולי מלחיני אמריקה, כתב את האופרה "פורגי ובס" לטקסט של דובוס הייווארד ושל איירה גרשווין (האח של ג'ורג') ב-1934, ושנה אחר כך היא הועלתה לראשונה בברודוויי. גרשווין היה לא רק גאון אלא גם אמיץ: הוא כתב יצירה על שחורים - כושים קראו להם אז - וליהק מוזיקאים אפרו-אמריקאים להפקה הראשונה. הוא איתגר את האליטה התרבותית של מנהטן - וזכה לניצחון חלקי. הקהל מת על היצירה, אבל לא הכיר בה כאופרה של ממש עד לדור האחרון.
אבל כשנשבו רוחות השחרור החדשות בשנות ה-60 וה-70, היצירה הזו קוטלגה פתאום כמתנשאת, גזענית, קולוניאליסטית. פתאום נראה היה שהיהודי
מאחורי הקלעים
דווקא כן כך
מרב יודילוביץ'
למרות הלחצים הפוליטיים שלא להופיע בישראל, זמרי בית האופרה של קייפטאון מספרים שהם שמחים להגיע ולהעלות את "פורגי ובס" ב-14 מופעים מכורים מראש. "החרם יצר דור אבוד של אמנים שפספסו הזדמנות להשתבח", הם אומרים
והנה בא שוב זמן הקיץ ("Summertime") - הלהיט הענק שפותח את האופרה הזו. "זמן הקיץ, והחיים טובים. יש דגים בשפע, והכותנה כבר פורחת. אבא שלך עשיר, ואמא שלך נאה - אז שששש ילדון, אל תבכה".
"פורגי ובס". מטקסט דכאני לטקסט משחרר
פתאום בשנים האחרונות באה ל"פורגי" עדנה מחודשת. לא רק שמותר להעלות אותה מחדש, היא אפילו ראויה למקום של כבוד. פתאום הטקסט הקולוניאלי והמוזיקה הגזענית שנכתבו על ידי הוואספ הייווארד והקייק גרשווין (שנסעו לפני כתיבת האופרה לבלות שבוע בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, כדי לראות איך חיים כושים) - הופך לטקסט משחרר שראוי לשיר אותו. ולא סתם - אלא על-ידי שחורים דרום-אפריקאים שרק לפני 20 שנה ניערו מעליהם את שלטון האפרטהייד, ועל הבמה הפוסטרים של נלסון מנדלה האסיר עדיין מודבקים על הקירות בגטאות שטרם שוחררו באמת.
על אהבה וחוסר מזל
אין מדמנה נידחת יותר בעולם כולו מסמטת השפמנון ("Catfish Row") שבשכונת העוני העלובה ביותר בעיר צ'רלסטון שבדרום קרוליינה. שם גרים קוטפי כותנה ודייגי סרטנים עלובי חיים ונפש, דור שלישי לעבדים משוחררים, שחייהם עלובים אף יותר משל אבותיהם. והעלוב שבהם הוא פורגי, קבצן שחור חסר רגליים שמתנייד באמצעות קרש שמתחתיו ארבעה גלגלים חלודים, שעליו הוא מניח על גדמיו ומתגלגל בשכונה.
פורגי גר בחדר מעופש מתחת למדרגות בניין, וסביבו שכניו - קלרה ובעלה ג'ייק הדייג ותינוקם בן יומו, ספורטין לייף סוחר הסמים השכונתי, פיטר מוכר הדבש, סרינה ובעלה רובינס וילדיהם, וקראון הביריון השיכור וזוגתו המופקרת בס. ובמקום שאין בו שום הנאת חיים - הבילוי השכונתי הוא שתייה והימורים בקוביות.
תפאורה נכונה ומדויקת כמו המקורית
וכך קורה שערב אחד, בשל לגימה אחת יותר מדי ושתי קוביות שנזרקות אולי תוך כדי מרמה - קם קראון הביריון ומכה למוות את רובינס, ואז בורח הרוצח אל האי שמחוץ לעיר, מותיר את בס לבדה אך ספק מבטיח ספק מזהיר אותה שהוא ישוב בקרוב, ולכן עדיף שתשמור על נאמנותה לו.
השכונה כולה מפנה כתף קרה לאלמנת הקש קלת הדעת. רק פורגי, חצי גבר, מכניס אותה לביתו ודואג לה. הוא מגן עליה מפני רוע בני האדם, משיכתו של הסם והבדידות - והיא נותנת לו אהבת אישה. פורגי ובס מתאהבים אהבת חסרי כל. היא האשה הראשונה בחייו, והוא הגבר הראשון שמעניק לה יציבות.
אולם קראון חוזר. הוא שב לסמטת השפמנון ומערער את הזוגיות השבירה של בס ופורגי ולא מותיר ברירה. הנכה המושפל, ביחד עם כמה מחבריו, מתנפלים על קראון השיכור, מכים אותו ואז פורגי דוקר אותו בסכין ומחסל אותו.
סיקאבה. באריטון ענק ומשחק נהדר
כאשר באה המשטרה היא לוקחת את פורגי. השוטרים לא חושדים בנכה העלוב שהוא הרוצח. הם רוצים בו כעד שיזהה את הגופה. אולם פורגי כל כך פוחד אפילו מגופה קרה ודוממת - שהוא מסרב לזהות את קראון ונזרק למעצר. עד שהוא משתחרר ושב הביתה לסמטת השפמנון - בס כבר הספיקה ליפול מחדש לסם, ולהילקח על ידי ספורטין לייף, שמבטיח לה חיי אושר בניו יורק העיר הגדולה. פורגי, הדמות הטראגית, נותר יושב בדד על עגלת הנכים שלו, עלוב ומיותם.
בחזרה לאפרטהייד
מרתק לראות את התהליך שעובר טקסט אופראי קולוניאליסטי ומתנשא לכאורה (אם כי בהחלט לא במתכוון) שנכתב על ידי שני אחים יהודים מברוקלין כשהוא מתגלגל לידיו של בית האופרה של קייפטאון, בהפקה שעלתה בסוף השבוע הזה במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. המקהלה היפהפיה, בקטע
הסיום, כשיד ימין של כל אחד מונפת באגרוף קפוץ מעלה מעשה נלסון מנדלה, הופכת טקסט דכאני לכאורה לטקסט משחרר, שלא לומר משוחרר. דרום אפריקה של האפרטהייד היא תפאורה נכונה ומדויקת לא פחות מהדיקסילנד של שנות השלושים.
פורגי (קסוללה סיקאבה) מעולה, עם באריטון ענק ומשחק נהדר. קרסטין פייפר בראון היא פורגי נאה. היא אמנם אמריקאית שעשתה את רוב הקריירה שלה עד כה בגרמניה (ולכן המבטא שלה אינו כשל רוב הזמרים האחרים), אבל משתלבת יפה בקבוצה מקייפטאון. אבל פיליסה סיבקו עושה קלרה חלשה. לזכותה ייאמר, שלאחר שהתרגלנו לביצועים לא אופראיים של "Summertime" (מאלה פיצג'רלד ודרומה) - לכל סופרן קשה מאוד להרשים באריה הזו, שפותחת את היצירה כולה. אבל זה גם המבחן האכזר: אם הקהל באולם לא מקבל עור ברווז על ההתחלה מהשיר, קשה מאוד אחר כך לרכוש את אמונו.
לפנייה לכתב/ת 
"פורגי ובס". מיצירה גאה לאמנות בזויה - ובחזרה
מומלצים
