עולי אתיופיה מחכים לקרובים: "הזעקה נשמעה"

מצפים, אך פוחדים להתאכזב: עולים חדשים שקרוביהם עוד נמצאים באתיופיה, קיבלו בתחושות מעורבות את החלטת הממשלה היום (א') להעלות ארצה את יתר בני הפלשמורה. האיחוד הצפוי משמח אותם, אך הם לא מצליחים להימלט מהחשש כי יעבור זמן רב בטרם יתממש בפועל.

ב-2007, לאחר שמונה שנות המתנה בגונדר שבאתיופיה, עלו מאמי אסרס, בעלה וששת ילדיה לישראל, בכפוף לקריטריונים שנקבעו על-ידי הממשלה. בתה הגדולה וודה, שהתחתנה בינתיים והקימה משפחה משלה, לא עמדה בתקנות. משרד הפנים קבע כי הורים הזכאים לעלות יוכלו לצרף את ילדיהם הקטינים בלבד, וכי לא תאושר עלייתם של ילדים בוגרים.

מאמי אסרס, במרכז. מחכה לבתה הגדולה (צילום: שמוליק קליין)

מאמי, המתגוררת במעלה אדומים, ממתינה כבר שלוש שנים לבתה הגדולה ולשני נכדיה. "אמא שלי תמיד בוכה, מחכה לה ומחכה, לא ישנה בלילות ואם נרדמת אז חולמת עליה", סיפר ל-ynet בנה, אסרס גטנך בן ה-22. "אחותי הייתה אמורה לעלות אבל משום מה לא העלו אותה. אנחנו שומרים איתה על קשר, קשה לה לשרוד שם בלעדינו.

"זה לא קל, המשפחה כאן, היא צעירה והילדים שלה קטנים", הוא הוסיף. "אנחנו לא מכירים את הילדים שלה ולא עוזרים לה לגדל אותם. זה קשה, כי גם לי קשה וגם צריך להרגיע את ההורים. עכשיו כשהממשלה החליטה, אני סוף-סוף מקווה לראות אותה. אני מאוד מקווה שזה לא ייקח שלוש שנים, כי זה ייצא המון שנים שלא נתראה".

"לישראל היסטוריה איומה של השארת יהודים שם"

מלצ'ילי דמלאו (37) עלה לארץ לפני שבע שנים עם אשתו וילדיו. הוריו נשארו באתיופיה, יחד עם אחותו ושני אחיו. "אני בקשר איתם באופן קבוע בטלפון, לא ראיתי אותם מאז. אנחנו דואגים מה קורה איתם מנסים לעזור ולשלוח קצת כסף", הוא מעיד. "זה מאוד קשה לדעת שההורים שם, במיוחד כשמספרים עד כמה קשה להם ועד כמה הבריאות שלהם הידרדרה, ואני בטוח שזה גם בגלל הגעגועים".

"לא ראיתי את בתי מאז היתה בת 3 חודשים". בגונדר (צילום: ניצן הפנר)

גם דמלאו בירך על החלטת הממשלה ואף הוא הביע תקווה לזירוז התהליכים. "אני מקווה שלא נחכה הרבה זמן. דיברתי איתם היום וסיפרתי להם", סיפר, "הם מאוד שמחו גם שיוכלו לראות את

הילדים שלי. יש לי בת שמונה שגדלה והורי לא ראו אותה מאז שהייתה בת שלושה חודשים. הילדים שלי תמיד שואלים מתי נראה את סבא וסבתא, כי לחברים שלהם יש סבים ולהם לא. הבן הגדול שלי, בן ה-10, הכיר אותם כשהיה בן שלוש אבל הוא גם כבר לא ממש זוכר. אבא שלי כבר כמעט בן 80 ואמא שלי כמעט 70, ואני מאוד רוצה לראות אותם כבר".

עם היוודע החלטת הממשלה, יכלה סוף-סוף יפת אלמו, עולה נוספת, לנשום לרווחה. "יש לי בני דודים באתיופיה, הם יהודים על-פי אמא אך לא קיבלו עד עכשיו שום תשובה אם יעלו או לא יעלו. הפעם הממשלה סוף סוף שמעה את זעקתם", ציינה. "לעם ישראל יש היסטוריה איומה של להשאיר שם יהודים, אני מקווה שהם יעלו ארצה בזמן הקרוב יותר".