בן הזוג אינו מענה בטוח לכל החסכים שלך
אם אחרי קשר של חודש בקושי את שבורה ומרוסקת, גם אם בפועל את יודעת שאין סיבה, הגיע הזמן שתכירי את מי שגורמת לך לחשוב דברים כל כך רעים על עצמך. הילדה הקטנה שבתוכך נמצאת שם גם אחרי שהתבגרת, כמהה לאהבה
לפני חודשיים לא הכרת אותו בכלל. מבחינתך, הוא לא היה קיים – לא ידעת מה שמו, איך הוא נראה ומה טעמו. ופתאום הוא כל עולמך, משפיע על סדר היום שלך, על העדפותייך ועל נטייתך הפוליטית. הוא ממלא את הראש והלב שלך, הוא קשור בכל פחדייך וכמיהותייך. את סופרת כמה פעמים הוא התקשר ומודדת את טמפרטורת החום בהודעות שהוא שולח.
כבר חודש שלא הגעת לארוחת שישי אצל ההורים והפסדת לא מעט מפגשים עם חברים. המנוי ביוגה הוקפא, שלא תפספסי אף דקה במחיצתו. השעות בלעדיו הפכו סרות טעם, כך שאת חיה בהמתנה לפגישה הבאה. טוב, אולי בתיאור הזה יש מן ההגזמה, אבל תודי: הוא לא נעדר קמצוץ של אמת.
בואי נניח שאחרי חודש בערך את מתחילה להרגיש ריחוק מצידו, כי יש לך חיישן שמריח ריחות כאלה, של סופים. מפוחדת, את נלחמת בשארית כוחך על הפירורים האחרונים שהוא מסכים לתת לך, נעמדת דום בשנייה שהוא מתפנה אלייך ומבטלת תוכניות אחרות, מתוך תקווה שאולי את טועה באבחנה ויש עדיין אפשרות להציל את הקשר.
ואז זה מגיע: הוא אומר שנגמר, ואת מרגישה כאב זורם בגופך, בדפיקות הלב, בגרון שמתכווץ פתאום ובדמעות שעולות. יש סיכוי טוב שאת הערב תבלי בתוך הכרית שלך, בלי חשק לכלום, כשאת שוקעת במחשבות על כך שהוא האהבה האחרונה שלך ושאף אחד אחר לא יבוא אחריו.
בהמשך את מנסה, כמו חתול שנאחז בציפורניו בקיר חלק, לשכנע אותו: אולי בכל זאת כדאי שננסה שוב? ובשאר הזמן עסוקה באבחון מניעים וסיבות, שכמובן תלויות לדעתך רק בך. את חושבת שאם הוא מסכים לשוב הוא עושה לך טובה ענקית. נראה ששכחת לחלוטין כמה את נהדרת, בלי שום קשר אליו.
הבחור שהכרת הוא רק הכפתור
זו סיטואציה מוכרת כמעט לכל אחת ואחד, אז למה זה ככה? ובכן, אולי זה מנחם לדעת שהכאב שלך לא התחיל עכשיו. זאת אומרת, שלא כואב לך בגללו – בגלל יוסף, משה או חיים. הוא לא משנה בכלל, הוא בא עם תחפושת: שם, מקצוע ורכב אדום ואולי דירה חמודה במרכז תל אביב, אבל הוא רק הכפתור.
הבחור שהכרת לחץ והפעיל את כל הפחדים הישנים, העיר את המחשבות המעליבות והתפישות המשפילות שאת מספרת לעצמך במשך שנים. הן נאמרות כל כך בלחש שלפעמים את מפספסת, ולא משגיחה שהן הגיעו לביקור בראשך וכך נותנת להן להישאר שם, להתרבות ולהקים איגודים בלי שום אופוזיציה מודעת שתגן עלייך.
היא אומרת לך שהפעם זה יצליח, ואת תרגישי עטופה, אהובה ורצויה. היא מצביעה על הסימנים שהפנטזיה אכן מתממשת: הנה, הוא הרים טלפון כבר ביום שאחרי והוא אפילו רוצה להיפגש שוב. היא ממשיכה לשכנע אותך גם כשמתחיל הריח הזה של הסוף. היא אומרת לך את מה שהחברות אומרות: אם הוא לא היה רוצה אותך, הוא היה הולך מזמן.
הכמיהה הזו תמימה, מקסימה ומזל שהיא קיימת. אבל לצד אותה שאיפה, שלא ממש מתחשבת בנפשות הפועלות כולל זו של הבחור (שהיא בסך הכל נפש, לא סלע איתן), מגיע גם כאב שעולה על גדותיו כבר אחרי קשר קצר של לא יותר מחודש.
יכול מאוד להיות שהוא, כמוך, מפוחד ומבוהל
חשוב שתביני, עצמת הכאב שאת חשה לא צומח רק מההתרחשות הקצרה שתיארנו של משהו שהיה ונגמר. הוא לא צץ עכשיו, הוא התחיל מזמן. הבחור שהכרת לא מזמן לא ניחן בכוחות קוסמיים להפוך אותך בן רגע מעצמאית לתלותית ומנחשקת למתרפסת. יכול מאוד להיות שהוא, כמוך, מפוחד ומבוהל.
הדמות הבוגרת והבריאה לה הפכת כשגדלת לא יכולה להיפגע עד כדי כך מפרידה נטו. האישיות הבוגרת שלך יודעת טוב מאוד שלא תמותי מעצב, ושהבחור הספציפי הזה לא מחזיק את המפתחות הבלעדיים לעתידך. אבל לעומתה, הילדה שבתוכך, זו שהכרנו קודם ומתחבאת במוחך כבר שנים, היא החיילת הפצועה ושותתת הדם במערכה.
הילדה, כמו ילדה, בטוחה באשליה שהפרידה הגיעה בגללה, ואילו רק היתה עושה את הדברים אחרת הוא היה נשאר. היא רואה בבחור דמות חזקה ויציבה, ללא כאבים משלה, וההסבר היחיד שלה לעזיבה שלו הוא היא בעצמה: היא לא התאפרה כמו שצריך, לא רזתה מספיק,לא הצחיקה אותו, לא קראה מספיק אנציקלופדיות ולא אפתה מספיק עוגות.
מתחת לכל זה, בלי שאף אחד ישמע,היא לוחשת "את לא שווה, לא בשבילו ואולי גם לא בשביל אחרים". ילד מאמין שאם ההורים שלו התגרשו זה בגלל שהוא היה תלמיד לא טוב, ואם אבא הרביץ זה בגלל שהוא היה ילד רע, ואפילו אם אמא מתה, אולי זה בגלל שהוא לא שמר עליה היטב.
הכאב שלך לא פתטי, אבל הוא גם לא הכרחי
זה אולי נשמע הזוי, אבל כך עובד מוח של ילדים. הם מרכזים את העולם סביבם, ובמקביל מעדיפים שתהיה סיבה, מאשר להמשיך לחיות בחוסר ודאות ולא לדעת מאיפה תגיע הסכנה הבאה. פעם אמרה לי מטופלת: "הלוואי שהוא רק היה אומר לי מהי הבעיה בי, ולא היה מותיר אותי בתעלומה הבלתי נסבלת הזאת".
עדיף לגלות שיש בנו פגם נוראי מלהתייסר בניחושים שלא יתנו לנו מנוח. לכן, הילדה שבך, שמתעוררת וצועקת בזמן פרידה, משוכנעת שיש לה איזו קרן על הגב שלא מצאה חן בעיניו- אחרת איך זה ייתכן, מה, אין סדר בעולם? היא לא יכולה להבין שלאותו בחור אידיאלי יש בתוכו פחדים וכאבים בעצמו וגם ילד פגוע משלו, שמדי פעם מנהל אותו.
קל להתייחס לכאב הבלתי נסבל הזה שמגיע בדהרה אחרי תקופה כל כך קצרה כאל משהו פתטי, אבל הוא אינו כזה כלל. הוא פשוט מעיר שדים נסתרים בהם הילדה הזו מאמינה, ואת, הבוגרת שבמקום העבודה שלך מנהלת צוות של 100 עובדים באצילות ובאסרטיביות, מוצאת את עצמך מאמינה לה.
אתן יושבות יחד בקולנוע שבתוך מוחך: היא מתכווצת בכסא ורועדת מסרט האימה שמוקרן על המסך, ואת יחד איתה, חושבת שיש מפלצות, שדים ורוחות: "אני באמת פגומה, אשמה, חסרת ייחוד ולעולם לא אמצא אהבה אחרת". מהר מאוד, למרות שאת המבוגר האחראי, את מבקשת ממנה שתחזיק לך את היד.
אבל הכאב הזה לא הכרחי. עכשיו הזמן לומר לה "זה סרט, את לא שמה לב? יש כאן מסך, מכונת הסרטה ואפילו פופקורן".
יש לך הזדמנות להיות שומר הסף, ולפקח על המחשבות והרעשים שנכנסים ללא רשות למוחך, למוחה. זה הזמן שלך לקחת את האחריות חזרה לידייך הבוגרות ולהקרין לשתיכן סרטים אחרים.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
