חשוב שתדעו - אהבתי את שתיהן באותה מידה
איך בחורה בת 14, שבסך הכל נוגעת בזרועי מדי פעם, מעוררת בי רגשות חזקים יותר מזו שאני מתנה איתה אהבים? קמתי באמצע הלילה וסימסתי לחברה שלי: "פגשתי מישהי בטיול. היא מדהימה, אבל צעירה ממני בארבע שנים. מה אני הולך לעשות? אני משתגע". מחקתי את ההודעה בלי לשלוח וחזרתי לישון
אלו בועות, כן, דווקא בועות שצפות ועולות במוחי כשאני נזכר בה, ובכל אחת מהן סערה, שמש, רעל ודבש. אני תוהה מה יקרה להן כשיגיעו אל פני המים. אני רואה אותה שוחה במים הקרים, רגליה נעות מעלה ומטה, חותכות ומערבלות יחדיו אויר ומים. היא עוצרת לרגע ומסתובבת לאחור, שולחת אליי חיוך דרך המשקפת וממשיכה קדימה, ואני אחריה.
מתחתינו עולם שלם של יופי: אלמוגים ודגים שמתרוצצים לכאן ולכאן, אבל כל זה נתפש אצלי בשולי התודעה. אני מסתכל רק עליה, שוחה לפניי בביקיני כחול, מרתקת יותר ממפרץ אילת כולו. אנחנו עולים אל המזח. היא חולקת איתי עוד אחד מהרעיונות המתוקים והמטורפים שלה. מה זה היה בדיוק, אני כבר לא זוכר. תוך כדי היא נוגעת בי בהיסח הדעת, אבל לא באמת שמה לב אליי, זה ברור.
היא היתה כמו אבן שנזרקה לאגם חיי. היא האירה והבעירה אותי בלי משים, ואני לא הייתי מסוגל אפילו לרמוז לה על כך. בכל פעם שהיתה לי הזדמנות, תירוץ כלשהו להיות איתה הייתי עוזב הכל, גם את החברה שלי ופורח אליה, רק בשביל לראות את פניה, לשמוע את קולה, רק בשביל לחוש אותה.
לה לא היה מושג: אני שחקן מלידה. הייתי לובש מסיכה של רוגע, מעמיד פנים שמגעה לא מרגש אותי יותר מכל תחושה שחשתי בחיי, למרות שהיו לא מעט כאלו.
הנה עוד בועה שצצה זה עתה: ערב יום שבת, הוריה הזמינו את הוריי לביתם. "אני גם בא", אמרתי בהתרגשות מודחקת בקושי, "מזמן לא ראיתי את הכלב שלה", והנה אני אצלה בחדר. היא הדליקה מוזיקה כלשהי, אנחנו מדברים בשקט, משחקים במשחק שטותי, ידה נחה על ברכי סתם ככה, עניין של מה בכך, ואני בעננים. מישהו ישים לב אם אצעק מרוב אושר?
אבל לא, אני חייב להמשיך ולהעמיד פנים. אסור לצאת מהקווים של הדמות, והריהי לפניכם: אדם בן 18, שהוריו רואים בו גבר, יש לו חברה כבר שנה וחצי (שנינו מתים עליה, אני ודמותי), רציני ומאורגן, תלמיד מצוין, בטח לא אחד שכמה למגעה של נערה בת 14, חיית מסיבות משוגעת במקצת. כמה מצחיקה ומרירה הקלות בה אני לוקח על עצמי תפקיד וממצה אותו עד תום. בדיעבד, זו כנראה היתה הבעיה שלי.
כל נגיעה שלה מעוררת סערה בגופי
למרות שהכרתי אותה מאז שהייתי בן תשע בערך, לא שמתי לב אליה עד לרגע מסוים ומכריע, שאותו אתאר בהמשך. בשנים האחרונות היא הפכה לבחורה יפהפייה, אבל לא מסוג הבנות שהייתי מפנטז עליהן. רזה, אך לא רזה מדי, השעות שנהגה לבלות בחוגי ג'אז למיניהם ניכרות היטב על גופה.
אני זוכר אותה עומדת לפניי, תיק ספורט ענקי על גבה כשהיא אומרת: "באסה, עליתי במשקל". "הורדת בכלל את התיק?" היא שולחת יד לאחור, מרגישה אותו ומתפקעת מצחוק. אני מצטרף, שש על האפשרות לעשות משהו ביחד.
והנה מגיע אותו רגע, בועה שלא מצליחה להתפוצץ. זה היה בטיול לספרד. עוברת בי צמרמורת רק מעצם המחשבה על אותו טיול גורלי, עד כמה שזה נשמע מגוחך. הוריה המליצו להוריי על חבילת נופש, והם החליטו לנסוע ביחד. בחרתי להצטרף, וההחלטה הזו שינתה אותי לגמרי, עד כדי כך שהיא לא נותנת לי מנוח כבר תשע שנים.
בתחילת הטיול לא ממש שמתי לב אליה. זה קרה אולי ביום השני או השלישי. טיילנו לאורכו של חוף חולי יפהפה, בצדו השני של הים התיכון. ההורים שלנו הלכו מקדימה. אני, היא ועוד כמה הזדחלנו מאחור. לא דיברתי איתה, על מה יש לי לדבר עם מישהי שצעירה ממני בארבע שנים?
אבל היא התחילה לדבר איתי. הייתי המום. דיברנו ודיברנו, שעות על גבי שעות (אז גם גיליתי שהיא מסוג האנשים שנוגעים בך לפעמים ולא מייחסים לכך כל חשיבות), מתבדחים על כל נושא שבעולם, וכל מילה שיצאה מפיה כאילו כובלת אותי בחבל המשי הנעים ביותר שתוכלו להעלות בדמיונכם, כל נגיעה קטנה שלה מעוררת בגופי סערה חשמלית. מעולם לא נהניתי כך.
לגמתי מהבקבוק ששפתיה נגעו בו
איך ייתכן שבחורה בת 14, שבסך הכל נוגעת בזרועי מדי פעם, מעוררת בי רגשות חזקים יותר ממגעה של זו שאני מתנה איתה אהבים? באותו יום חזרתי למלון והלכתי לישון, החיוך הכי גדול בעולם על פניי. קמתי באמצע הלילה וסימסתי לחברה שלי: "מיטל. פגשתי מישהי בטיול. היא מדהימה ויפהפייה אבל צעירה ממני בארבע שנים. מה אני הולך לעשות? אני משתגע לגמרי". מחקתי את ההודעה בלי לשלוח וחזרתי לישון. החיוך כבר לא עלה באותה קלות כמו קודם.
למחרת בבוקר התעוררתי, כולי זורח לא פחות מהשמש עצמה. זה היה יום נפלא. רק העובדה שהיא קיימת, מתקלחת לה בחדר בקומה מתחתיי ושאראה אותה בקרוב, די היה בכך כדי להפוך את היום לאירוע שמימי.
"היי, מה נשמע?" הקול שלה מתוק ומלא ביטחון. היתה בה מעין רעננות טהורה של בוקר, ניחוח עדין של סבון נדף מגופה, והשיער שלה... נאלצתי להילחם בעצמי כדי להכניע את הדחף להושיט יד וללטף אותה. היא הושיטה לי את הבקבוק שלה: "רוצה מיץ תפוזים?"
מכת ברק. היא שאלה אם אני רוצה לשתות מאותו בקבוק ששפתיה נגעו בו רגע קודם לכן. דמיינו לעצמכם איך הרגשתי כשלקחתי את הבקבוק ולגמתי ממנו ארוכות. אני בכלל לא אוהב מיץ תפוזים, אבל לאותה לגימה היה טעם של נקטר האלים. הרגשתי כמו אחרי כמה כוסיות וודקה. החזרתי לה את הבקבוק. מבטינו הצטלבו לרגע קט, אבל כבר מחקתי מעיניי כל שמץ למחשבות שהתרוצצו במוחי.
מחבק את החברה שלי ביום הגיוס וחושב על חופש
כך זה נמשך במשך עשרה ימים של אושר. השתדלתי להימצא בחברתה כמה שיותר. היינו מדברים, צוחקים, נסענו יחד עם כל הקבוצה לפארק שעשועים נפלא ובמשך כמה שעות חקרנו יחד את המתחם הענקי. עלינו על כל רכבות ההרים, כך שיצא לי להרגיש את שיערה על פניי, ונרטבנו והופחדנו כהוגן ברכבות שדים וסירות אימים.
לפעמים היתה גוררת אותי לדיסקוטקים והייתי מצטרף באדישות לכאורה. עם זאת, ידעתי שאין לה רגשות כלפיי. היא פשוט היתה בן אדם חברותי, ותו לא. לא אכביד עליכם יותר בזכרונותיי הנעימים מהטיול, אף שיש עוד די והותר.
חזרנו ארצה באמצע אוקטובר. אך בשבילי השיגרה סירבה לחזור למקומה. הכל נראה שונה. הרגשות הפכו חדים יותר, והצבעים הפכו לחיים ובוהקים. התיישב בי מעין ניצוץ של אור פנימי שהאיר אותי ואת הסובבים אותי, והכל בגללה. חייתי בחלום, ואם לומר את האמת, אותו חלום מעולם לא נפסק, אפילו לא עכשיו.
ביליתי עשרה ימים של אושר (קרדיט: Index Open)
והחברה שלי? היא עמדה להתגייס בעוד חודש, ואני באמת לא ידעתי מה לעשות. צצו אצלי כל מיני רגשות שעכשיו, בדיעבד, אני מתבייש בהם. התחלתי לחשוב, וזה מה שעשיתי: ידעתי שהיא נוהגת לבקר במועדון ספורט, אז נרשמתי גם. לא היה אכפת לי מהמחיר, הייתי משלם הכל כדי לראות אותה למשך כמה שעות.
יום הגיוס הגיע, והדבר הזכור לי ביותר ממנו הוא שאני מחבק את החברה שלי לפני שהיא עולה על האוטובוס בלשכת הגיוס, וחושב על אותו מועדון ספורט, עליה, על חופש. לפעמים אני נזכר בחיבוק הזה והוא עדיין מעלה בי דמעות, למרות שעבר לא מעט זמן.
את החודשים הבאים ביליתי בשיכרון חושים מוחלט. חיי התפצלו לשניים. "אז מה אם אני אוהב שתי בנות?" הייתי אומר לעצמי, "הרי אני לא פוגע לא בזו ולא באחרת". את סופי השבוע הייתי מבלה עם החברה שלי בבית, בסרט או במסיבה. בשאר ימי השבוע הייתי בורח למועדון הספורט, שהפך בשבילי לאי של קסם והזיה--בגללה.
עורה החלק והרטוב כה מפתה
החלום בתוכו חייתי רק הלך והעמיק, צבעיו הלכו והתייפו מיום ליום. הרגשתי שאני חי בארץ הפלאות. באביב מלאו לה 15. למשך חודש שלם ונפלא הפער בינינו הצטמצם. דמיינו לעצמכם כמה שלבי פעם כשליטפתי אותה באמתלה שיש לה איזה חרק בשיער והיא נשארה אדישה לחלוטין.
כבר אמרתי לכם, היא לא מסוג האנשים שמייחסים חשיבות רבה למגע. אומר לכם עוד משהו: נהניתי ממנה כל כך, שלעתים חשתי שאני פשוט בועל אותה, מבלי שתדע. חולני? אולי. ואולי זה דווקא משהו אנושי לגמרי.
הנה בועה מעניינת: אני שוחה במים הצוננים בבריכה. אני יודע שהיא מגיעה לקראת 16:00, וכבר מתחיל להעלות אותה בדמיוני, כובע לבן חמוד על ראשה ותיק עם מקלות גולף מאחורי גבה. לפעמים יוצא לי להגיע דווקא בשעות שהיא מגיעה. ייתכן שזה בגלל שלמדתי בעל פה את רשימת החוגים האהובים עליה. שמעתי קול נתזים מכיוון המים הרדודים. אני מסתובב אחורה: זאת היא.
היא לא מזהה אותי בהתחלה בגלל המשקפת והמים. אני מתקרב והיא מנופפת, "אני רוצה ללמוד לשחות", קולה בטוח ויציב כתמיד, וזה מה שמושך אותי בה. מעולם לא שמעתי בטחון כזה בקול אשה. היא חגרה מצופים והסתובבה כדי שאקשור אותם מאחור. הנחתי ברעד יד על מותנה וקשרתי, עורה החלק והרטוב כה מפתה, הריח שלה ממלא את נחיריי. רציתי להיצמד אליה, להרגיש אותה, אבל לא יכולתי.
המצב ההזוי דווקא תרם ליחסים עם החברה שלי, ואיך לא? הייתי פשוט מסטול מאהבה. חשוב לי שתדעו שאהבתי את שתיהן באותה מידה, אם כי בדרכים שונות לחלוטין. אם לא הצלחתי להעביר את זה במילים שהקלדתי כאן, זה רק בגלל המיקוד הצר שלהן. לחברה שלי מגיע סיפור שלם משל עצמה.
ואגלה לכם עוד משהו: לסיפור האין סוף של ממש. הבועות רבות מכדי למנותן ולתארן. למדתי שהגבולות בין המציאות לחלום נוטים להיטשטש מידי פעם, ואלה הרגעים המאושרים ביותר בחיי אדם, בהם האמת והדמיון מתמזגים. הם נחקקים בזיכרון לנצח, וצובעים את שגרתנו עד שהיא מופרת שוב, רגעים שמתגשמים, לפחות אצלי, הרחק מהיום יום, בכל מקום שנבחר לראות בו קסם כלשהו.
אבל הנה, אני חושב שמצאתי סיום הולם לסיפור. הוא לא משתלב בהכרח ברצף הכרונולוגי, אך מדובר בבועה שאין להתעלם ממנה. אני יושב עם החברה שלי ממש מול שפת הים בחוף הצפוני באילת, שנינו בוהים בגלים הקטנים שנשברים על הסלעים לידנו. הערב יורד, רוח קרה מתחילה לצמרר את גופינו, ואנחנו נצמדים זה לזו.
האורות בעיר הירדנית ממול מתחילים לנצנץ, צלליות ההרים מחשיכות ונסוגות אל תוך הלילה. אני שולח יד לתוך המים, נאנח ומחייך אליה. נהיה ממש קר. "נלך?" היא מהנהנת בראשה ואנחנו מעמיסים את התרמילים על גבינו, ידה משתלבת בזרועי, ואנחנו צועדים לאטנו אל האוטובוס בחזרה לתל אביב ואל השיגרה, לפחות עד לפעם הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
