שתף קטע נבחר

העצב לא מודיע מראש מתי הוא עומד להופיע

הוא מגיח מפינה אפלה ותוקף אותי סתם, מבלי שעשיתי לו דבר. "היי, הגעתי. מה את שמחה כל כך? הגיע הזמן להיות קצת עצובה". רגע, מה קרה, למה אני צריכה עכשיו להיות עצובה, גם ככה אני מבולבלת אם אני נשארת או חוזרת. לא יכולת לחכות קצת? טסת עד ניו יורק כדי להזכיר לי?

אני שונאת את ההרגשה הזאת, הריק, האפסיות, חוסר האנרגיה, לא יכולה לסבול את העצב שמשתלט עליי ככה פתאום. זה תוקף אותי בכל הגוף. זה לא רק בגלל הגיל והעיר המהירה הזאת ניו יורק, אני מתחילה להשתעל, כואב לי בצד ימין, קשה לי להתיישר, ללכת, אני מתעייפת מלעלות גרם מדרגות, הלב הולם בחוזקה כאילו עומד להתפוצץ, לא רעבה, רק צמאה, הכל נראה נורא, השמיים חשוכים יותר ממה שהם באמת, הכל אפור, קודר - ובעיקר קר.

 

קר באמת, לא רק בגלל שהעצב בא פתאום לא יוצא לי חיוך. השפתיים חתומות כאילו ננעלו, מתייבשות לי מהקור. אני מעבירה את הלשון רק לוודא שיש לי פה. נדמה לי שהחום עולה לי, צמרמורת אוחזת בעצמותיי, אני עוטפת את צווארי בצעיף המשובץ שקניתי בצ'יינה טאון, לובשת את הכפפות ורצה לתחנה הקרובה להתחמם מתחת לאדמה.

 

אני רואה עכברוש, ועוד אחד, רצים בין המסילות, מחפשים משהו לאכול, ואני מתעצבת עוד קצת. ברנש שחום-עור יושב ושר, שני מקסיקנים עם אקורדיון וגיטרה שרים לי שיר שנשמע כמו פרסומת לבירה קורונה, ואני, עצובה. יש ימים שאני שמה להם דולר בכובע. היום אין לי חשק.

 

העצב לא מודיע מתי הוא עומד להופיע. אין לו סימנים של לפני... הוא פשוט מגיח לו מאיזו פינה אפלה בחדר, ברחוב או ברכבת, ותוקף אותי. ככה סתם מבלי שעשיתי לו דבר. "היי, הגעתי. מה את שמחה כל כך? הגיע הזמן להיות קצת עצובה". רגע, מה קרה, למה אני צריכה עכשיו להיות עצובה, גם ככה אני מבולבלת אם אני נשארת או חוזרת. לא יכולת לחכות קצת? טסת עד ניו יורק כדי להזכיר לי?

 

אני יושבת וחושבת מה לעזאזל כבר עשיתי, מה אמרתי, במי פגעתי? את מי העלבתי? למה אתה בא לבקר דווקא עכשיו? מה עם דרך ארץ, צלצל תשאל אם בכלל מתאים לי להיפגש.

 

ואז אני נזכרת. כמו מתוך סרט אני משחזרת, מה עשיתי באחרונה שלא ממש הייתי אמורה. נזכרתי מה זה הדבר הזה שגורם לו לעצב להגיע לבקר. שמתי לב שתמיד כשאני כך פועלת, מצלצלת, מתקשרת, מסמסת או מהרהרת, העצבות עליי משתלטת. לפתע ראיתי את הסיבה עומדת מולי ואומרת לי: "אמרתי לך את חייבת לשכוח אותו, תמחקי אותו, הוא לא טוב בשבילך, אם הוא היה אוהב אותך הוא היה כאן".

 

אבל הוא לא אשם. אני אשמה. אני היא זו שאת החשק הזה לדבר איתו, לשתף אותו, לספר לו, אני לא יודעת לדחות.

 

מגיע סוף השבוע, כמו בכל שבוע, ויחד איתו נפער בור

מידי שבוע, חודש או שנה. הקיפאון נשבר. זה קורה במיוחד בימים האלה, כשהשמש זורחת לה במלוא העוצמה ואני שמחה ומאושרת, חולמת ומפנטזת על העתיד שלי, אני מסתובבת, נהנית, מכייפת, ואז מגיע לו סוף השבוע, כמו בכל שבוע, ויחד איתו נפער בור. הבור הזה ממש עמוק. אי אפשר סתם לזרוק לשם חבל, צריך להיכנס כדי להוציא אותי משם. וככה זה מתחיל. ביום הראשון אני מתגברת, לפעמים גם בשני ולעיתים אפילו שבועיים אני יכולה להיות בלי ה"סם". אך הרגע השביר הזה שוב מגיע.

 

בחמש חשוך לגמרי. בחוץ נדמה שכבר חצות. כמו שדים קטנים הם עליי משתלטים. הגעגועים, אולי גם הרחמים העצמיים, הרצון לחיבוק, לנשיקה, לנשק בעצמי, לפנק או ללטף, לקבל מילה טובה, קצת עידוד. כל אלה יחד גורמים לי לעשות דברים שגורמים לי לפגוע רק בעצמי. בכל פעם שאני לוחצת "שלח" זה בדיוק כמו שנרקומן יסניף או יזריק את המנה היומית שלו. .

 

יש לי היגיון משלי, הוא גר ממש קומה מעל. אני לא אוהבת להפריע לו יותר מדי. אני משתמשת בו לא מעט. למשל, בסמים אף פעם לא נגעתי, זה לא מעניין אותי ובטח לא מוסיף. זה גם לא מוסיף לי פה בניו יורק, אם אני לא על קוק, אני קוקו. כולם פה מסטולים. לבן, קריסטל, קוקאין, הרואין, מה שיש. אני יכולה לכתוב אותן או לקרוא ביניהן, שורות.

 

בענייני הלב אני לא מערבת אותו. מה הוא יודע. ההיגיון הוא גבר בעצמו, לא מבין ברגשות. הוא כזה. בדיוק כשאני צריכה אותו, הוא יוצא. בזמן הזה, כשההיגיון הולך לו, הלב מנצח אותו. אין לי כוח למריבות שלהם. אני לא מבינה אותם אף פעם. תמיד הדעות שלהם כל כך שונות.


הלוואי שהיו צומחים עלים חדשים, ירוקים (צילום: שרית שי)

 

 

הלב שלי לא עוזב. הוא תמיד פה. הוא לא הולך לשום מקום, אז אני עושה את מה שאני מרגישה באותו רגע, מבלי לחשוב על אגו או כבוד. וככה אני נזכרת בכל הטוב שהיה, ברגעים הנפלאים שהיו לנו, אני משווה בינו לבין האחרים ורואה כמה הם כל כך שונים.

 

אני זוכרת רגעים ארוכים, שלמים, בפרטי פרטים, מילים, סיפורים, רעשים. הם חזקים ממני, הלוואי שהיו פשוט נושרים כמו העלים, עפים ובמקומם היו צומחים לי עלים חדשים, ירוקים. העניין הוא שגם החדשים מתישהו נושרים.

 

המסקנה הזאת תוקפת אותי קצת לפני העצב, שעדיף כבר לחזור לזה שאני מכירה, שיודעת מה טוב או רע, יותר טוב להיות עם זה שנוח, קל, עם זה שמכיר אותי הכי טוב, זה שלא צריך להרשים אותו, שאפשר להיות טבעית איתו, זה לא קל כל כך, והכי חשוב להיות עם זה שאיתו את מרגישה פשוט שלמה.

 

אני מנסה לעשות הכל כדי לא לחשוב עליו, וכמה שאני משתדלת יותר ככה אני יותר מתעסקת ונזכרת.

 

כל יצור בעולם הזה צריך אהבה, צריך מישהו שיאהב אותו, כי בלי אהבה כלום לא שווה. מה נשאר לנו? ותעשו לי טובה רק אל תגידו לי לאהוב ולחבק את עצמי. את זה אני עושה כבר יותר מדי זמן.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: index open
כשההיגיון הולך לו, הלב מנצח
צילום: index open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים