הכל התחיל עם גירוד קטן באשך השמאלי שלי
עמדתי מול שתי העיניים הכי ירוקות שראיתי. היא חייכה אליי ואפילו שיתפה פעולה, ואז הרגשתי את זה. כמו דג פיראנה שיושב לי במפשעה ואם לא אגרד אותו בתוך שלוש שניות זה ייגמר רע
את הפגישה הראשונה שלי עם מאיה קשה לי לשכוח עד היום. זה היה בתחילת אפריל, קצת לפני פסח, באחד הימים החמים של האביב. אני עומד בתור לקיוסק בבית הסטודנט של אוניברסיטת בן גוריון, מצפה לרכוש חצי קילו של בצק שכאן בבאר שבע קוראים לו בטעות באגט, ספוג בטונה מפחית עם שתי טבעות מלפפון שראה ימים טובים יותר. אני מתכנן איך להוריד את הצלופן בצורה הכי מהירה. מין ניוטרל כזה של המוח.
כשאני מרים את המבט אני נתקל בזוג העיניים הכי ירוקות שראיתי אי פעם. היא מסתכלת עליי, ומניוטרל אני קופץ להילוך רביעי. כל גלגל במוח שלי חורק מהמאמץ לחשוב איך אני לא יוצא עכשיו עם המשפט הכי מטומטם והורס את המעמד, כשהדבר האלוהי הזה שמולי מתחיל לדבר איתי.
המאמץ משתלם. אני קליל, שנון, חכם ורגיש כבר מההתחלה. והאלוהית, היא בקטע. התור מתעכב, אבל לי לא אכפת. אני עסוק עכשיו בלהיות נעים ומבדר. ואז, בתוך כל הזחיחות הצוהלת הזו אני מתחיל להרגיש את זה, עמוק בפנים. את אותה הרגשה משותפת לכל הגברים בעולם.
זו התחושה שעל הביצה השמאלית שלך יש דג פיראנה קטן, ואם לא תגרד אותו משם בתוך שלוש שניות בדיוק, תמצא את עצמך צורח קללות בשפה שאתה אפילו לא מבין.
האלוהית ממשיכה לדבר, אבל אני מפסיק לשמוע. הפנים שלי מחייכות, המימיקה שלי עוקבת אחרי הטונים שהיא מפיקה, אבל כל עוצמות המוח הגדול והחזק, שסיים שנה א' של הנדסה כמצטיין דיקן, נתונות עכשיו לאזור בגודל ראש סיכה על הביצה השמאלית שלי.
כיליתי את חמתי באשך, שהתכווץ בשני סנטימטרים
אני מנסה תרגיל מחשבתי. אני מדמיין את עצמי מגרד את האזור. זה עוזר לרגע, ובהפוגת ההקלה אני שומע את האלוהית: "אז אמרתי שאם כבר מסיבת בריכה אני חייבת למצוא איזה סטודנט חמוד שייקח אותי". הפיראנה לא מתרגשת מהתרגילים המנטליים שלי. היא חוזרת לעבודה.
לבסוף האלוהית שמה לב שמשהו לא כשורה. מבעד לערפל סמיך של מה שמרגיש עכשיו כמו דלקת קרום האשך אני שומע אותה שואלת אם הכל בסדר. אני מסתכל עליה, בוחן את הסיטואציה לעומק, ובסוף, כמו ג'ורג' קוסטנזה, מחליט ללכת נגד כל אינסטינקט הגיוני.
אני נכנס לשירותים ומכלה חמתי באשך השמאלי, שמתכווץ בשני סנטימטרים שלמים. אני נשען על הקיר, מחייך ומסדיר את הנשימה. ככה הכרתי את מאיה.
תודו, לא האמנתם שהיא תחכה לי, אבל היא חיכתה. ואפילו לקחתי אותה למסיבת הבריכה שלה. והיא היתה משהו, המאיה הזו. ואני גם הייתי משהו. תבינו, מערכת יחסים נקבעת בכמה ימים הראשונים. ועם מאיה, אחרי הקטע בתור לבאגט הבנתי שאין מעצורים ואין חסמים. לא היתה לי שמץ של עכבה, רבע חוצץ בין המוח לפה ושום מחשבה שנייה. לפעמים זה היה מביך.
תכננתי את העתיד, וחטפתי רגליים קרות
בפעם הראשונה שהוזמנתי לבית הוריה היא הכינה אותי מראש שהם קצת, איך לומר, פולנים מבוגרים. וניסיתי להפנים, באמת. אבל כשאמא שלה הציעה לי את סלט הצנוניות סירבתי בנימוס והוספתי שאני לא אוכל צנונית, כי זה עושה לי גזים מסריחים.
באותו רגע אמא שלה קפאה על המקום כאילו מישהו עשה עליה פאוז, ומצד שמאל שלי עלתה נהמה שנתקעה אוקטבה אחת מהטון בו התחילה. זו היתה הסבתא, מתברר שהיא היחידה שצחקה. "כבר שנים אני מנסה להגיד לה את זה", אמרה הסבתא. היתה לי הרגשה שהיא אוהבת אותי. חבל ששבועיים אחר כך היא נפטרה. מאיה אמרה לי שלפחות היה לה דבר אחד מצחיק לזכור לפני שעברה מהעולם.
אז עברנו לגור יחד, שני סטודנטים תפרנים אבל מרוצים, וחיינו ככה – מאושרים ואוהבים, בלי לחשבן לאף אחד. היו לנו המון חברים, היתה אידיליה. ידעתי להעריך אותה וכבר תכננתי איתה עתיד.
ועכשיו, אני חייב להיות רציני לרגע, בהתאם לדבר שאני עומד לספר. באיזשהו שלב, אני לא זוכר מתי, חטפתי רגליים קרות. אני ילד בן 26, מהנדס בקרוב וכבר רואה את החיים שלי קדימה: מתחתן, עובד במשרד, מתכנן כל היום דברים, חתונה, ילדים, משכנתה.
ומה קורה אם אני רוצה לשתות בירה עם אמיר? ומה קורה אם אני רוצה לנסוע לשחק טקסס הולדם בווגאס? לא ג'רי, כי כשאתה נשוי אתה יודע מה אתה עושה בסוף כל יום? אתה מדבר על היום שלך, ואיך היה היום שלך, ואיך שלך שוב, ואז אתם הולכים למיטה, עושים סקס רבע שעה ולמחרת אתה קם לעבודה.
הגירוד חזר כשנסעתי לשנה חופש במזרח
חטפתי זיעה קרה. ראיתי את עצמי כבר כמו סבתא של מאיה ז"ל, יושב על כסא ומחכה שמישהו ידבר על היציאות שלו כדי שיהיה לי על מה לצחוק. אז עשיתי את מה שאני רגיל לעשות, שיתפתי את מאיה בלי לחשוב הרבה. לא הייתי רגיל לחשוב לפני שאני מדבר איתה. אמרתי לה שאני מפחד, שאני חנוק ושאני חולה לה על התחת - ושאני נוסע למזרח לשנה.
אני נשבע שלא חשבתי על המשפט האחרון עד שהוא יצא לי מהפה. כן, תגידו עכשיו, הבחור לא חושב הרבה או מתכנן בכלל לפני שהוא מדבר. אני מודה בהכנעה, אתם צודקים. אז נסעתי למזרח. הייתי חייב את זה, ואמרתי לה לאלוהית שלי שהיא משוחררת מכל מחויבות.
ואיך שהיא נעלבה. לי, אשף המילים, אין מילים לתאר את זה.
במזרח היה כיף. השתחררתי לגמרי, אבל גם התגעגעתי למאיה. בהתחלה זה היה נורא, כמו הפיראנה, גירוד בלתי נשלט. אבל לא נשברתי, והפיראנה שבע בסוף. חזרתי אחרי שנה, רק כדי לגלות שמאיה עם מישהו אחר. התאכזבתי אבל כיבדתי. היו לי כמה חודשים קשים בהם לא מצאתי את עצמי. נרשמתי לתואר שני והלכתי ללימודים רק כדי להעסיק את עצמי.
ואז, יום אחד, בתור לבאגט, הרגשתי צביטה קטנה במותן. זוג עיניים ירוקות, הכי ירוקות שראיתי, וחיוך. "אני מקווה שהכל בסדר עם הביצים שלך". קול מתוק. לא האמנתי כמה התגעגעתי. "הן בסדר", עניתי לה, "קצת מתגעגעות אבל בסדר". "טוב", היא אמרה לי. "אני פנויה. אם אין לך תוכניות לנסיעה ארוכה אתה יודע איפה למצוא אותי" - והלכה.
אנחנו נשואים כבר עשר שנים. שלושה ילדים, משכנתה. אני הולך כל יום למשרד, יש לנו סקס מדהים ואנחנו מאושרים. ואני מוקיר תודה לדבר אחד: לאותו דג פיראנה קטן, שבלעדיו לא הייתי יוצא לשנה חופש, לא הייתי מתגעגע במהלכה, וקרוב לוודאי שלמאיה ולי היו יחסי מין של רבע שעה, פעם בשבועיים.
לפנייה לכתב/ת 
